<h1>פירוש קדמון לא נודע למי — פירוש ב'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלי' בהן, דנפק' לן (בפ"ק) [פ"ה] דזבחי' [מ"ח ע"א] דבעו צפון דכת' בעולה [ויקרא א'] ושחט אותה על ירך המזבח צפונ', ובחטאת כת' [שם ו'] במקו' אשר תשח' העולה תשחט החטאת, ושאר [קדשי] קדשים נפק' לן התם בזבחי' [מ"ט ע"א], ולהכי צריך לומ' אע"ג ששחט' בדרו' ולא עשה כמצותן מועלין בהן. שחטן בדרו' וקבל דמ' בצפו', דנפק' לן הת' בזבחי' [מ"ח ע"א] קבלתן בצפון דכת' [ויקרא ט'] ולקח בתר קרא דושחט אותו על ירך המזבח צפו'[נה], ומשמ' דולקח קאי נמי אצפון, וכל הך מתני' מפרש בגמ' דלא זו אף זו קאמ' וה"ק לא מבעיא היכ' דקבלה נעשי' כמצותה מועלי' בהן דהא קבלה עיקר עבודה יותר מן השחיט' אלא אפי' קיבל בדרום דהקבלה הוי בפסול מועלין בהן, והרי"ץ נסתפק בשחט וקיבל תרוייהו בדרום דשניהם בפסול אי מועלי' אי לאו, ויש שהיו מפרשי' דכי האי גוונא מיירי רישא דמתני' דקתני קדשי קדשי' ששח'[טן] בדרום מועלי' בהן דהיינו שחט וקבל דמן בדרו', דאי שחט לחודיה הא קתני סיפ', ולא נר' דא"כ הוי זו ואין צריך לומ' זו דכיון דשחט וקבל בדרו' מועלין בהן אע"ג דתרויהו בפסו'[ל] כ"ש שחט בדרו' וקבל בצפו', אלא מיפר'[ש] לריש', כלו' לא תיטעי לומ' דריש' מיירי בשח' וקבל, אלא כיצד איירי ששח' בדרו' וקבל בצפו', ומיהו או' הרי"ץ אפי' לא תני במתני', מצינן לומ' ה"ה שח' וקב' בדרו', וכי האי גוונא פר' הבא על יבמתו [יבמות נ"ג ע"ב], הבא על היבמה הוא שוגג והיא מזידה היא שוגג' והוא מזיד הוא אנוס והיא מזיד' כו', ותו לא, ובגמ' תני ר' חייא אפי' שניה' שוגגי' שניהם אנוסי' כו'.
שחט ביו' וזרק בלי', נל"פ הא דאמ' לעיל שחט בצפו' וקבל דמן בדרום, כגו' שחזר ואחר כך זרקו, דאי לא זרקו, א"כ הוי זו ואין צריך לומ' זו, דכיון דתנא קבל בדרו' ולא זרק כלל, כ"ש היכא דזרק בליל' דלא גרע לפסול מהיכא דלא זרק כלל, אינמי י"ל לעיל מיירי שנראה לזריקה כגו' לאחר שקבל הוה שהות ביום ליזרק, אבל הכ' מיירי שזרק בלילה דלא הוה שהות למיזרקי' ביו', ובהא מיתרצ' הא דבגמ' אי אשמעי' הני משו' דזמן הקרב' אבל קבל בלילה כו', ואת"ל דלא היה שהות ביום למיזרקי' ק' דמאי הוה ליה למיעבד, אבל לפי'[רוש] שפי'[רשתי] ניח' דלהכי נקט קבל בלילה לאשמעי' דלא הוה ביה שהות למיזרקי'. בלילה וזרק ביום, וק' הא הוי זו ואין צריך לומר זו, ומה גבי קבלה דהוי פסול טפי היכ' דהפסול נעש' בקבל' מבשחיטה, היכ' דהפסול בזריק' הוי פסול טפי ואיכ' איפכא, וי"ל ההיא דזרק בליל' מיירי כגו' שנרא' לזריק' דהוי שהו'[ת] למיזרקי' אבל הכא מיירי דשחט בליל' ומיד כששחט' בליל' נפס' הדם בשקיע' החמ' ולא נראה מעולם למיזרקי', ולפי'[רוש] זה אין לתרץ כאשר תירצתי לעיל דקבל בדרום מיירי דהוה ליה שהות למיזרקיה ושח' ביום וזרק בליל' לא הוי ליה שהות למיזרקי', אלא נר' לפ' כפי' שיני שפי'[רשתי] לעיל, אינמי נקט זרק בליל' לאשמועי' דאית ביה מעי'[לה], וזרק ביום לאשמועי' דזריק' אינה מוצא' מידי מעיל', אע"ג דהזריק' נעשי' בהכשר אינה מוצי' מידי מעי'.
חוץ לזמנן וחוץ למקומן, תי'[מה] הא הוי זו ואין צריך לומ' זו, כיון דתנא פסול דרום מועלי' בהן כ"ש חוץ לזמנו וחוץ למקומו, שהרי לר' יהוד' פסול דרום אם עלה ירד בין לרבה בין לרב יוסף כדא'[מר] בג'[מרא] [ב' ע"ב], ובחוץ לזמנו וחוץ למקומו לא פליג אר' שמעון דא'[מר] אם עלה לא ירד ובין לר' שמע' אליב' דרבה פסול דרום ירד וחוץ לזמ' לא ירד, וקצת היה נר' לתרץ דחוץ לזמנו עם כל הנך פסולי' דלעיל, ודוחק הוא קצת, דהואיל ובכולן מועלין למה יגרע כשניתוסף עליהם חוץ לזמנו, לפיכך נר' לתר' דנקט לאשמועי' אע"ג דלא הוי פסול כולי האי (ו)אין הזריק' מוציאתו מידי מעיל', וה"פ בגמ' חוץ לזמ' וחו' למקו' למאי חזו דאיצטריך לאשמועי' דאין זריק' מוציאתו מידי מעיל', ומשני הואיל ומרצה לפיגולן, דדרשי' בזבחי' [כ"ח ע"ב] כהרצאת [כשר] כך הרצאת פסול, מה הרצא' כשר עד שיקרבו מתירין אף הרצאת פסול עד שיקרבו המתירין, בפיגול שלא יהא פסול אחר, וי"מ דלילה אשכחנ' ליה היתר באברים ופדרים שמקריבי' כל הלילה אבל חוץ לזמנו וחוץ למקו' לא אשכח' בהו היתר בדוכת' אחריתי, ומשני להכי מועלי' בו הואיל ומרצי לפיגולן, והיינו לפי מאן דמפרש חוץ לזמ' וחו' למקו' איצטרי' לאשמועי' שמועלי' בהן, ולית' כדפרי', להכי י"ל למאי חזו הואיל ומרצי לפיגולן, סד"א זריק' מוציא' מידי מעיל' קמ"ל, וכן משמ' דהא קמ"ל דזריק' אינו מוצי' מידי מעילה מדאמר עלה כלל א"ר יהושו' כל שהית' לו שעת הכושר לכהני' אין מועלין בהן, לפי דזריק' מוציא מידי מעילה, מכלל דאיירי כי האי גוונא, וק' א"כ שמעי' ממתני' דזריק' פיגול אינה מוצי' מידי מעילה כדפרי' א"כ מאי קמ"ל [רב גידל] לקמ' [ג' ע"ב] דא' בגמ' זריק' אינו מוציא מידי מעילה ואין מביאה לידי מעיל', ואין לתר' אינה מביא' לידי מעיל' איצטרי' ליה לאשמועי' דלא תנן, א"כ לא לימ' אלא זריק' אינה מביאה לידי מעילה ולמה ליה למימ' אינ' מוציא' מידי מעי', וי"ל מתני' איירי שפיגל בשחיט' ורב גידל איירי שפיגל בהולכ' או בזריק' דממתני' לא שמעי' ליה, וק' כי פריך לרב גידל מההיא דתודה ליפרוך (למתני') [ממתני'] דהא קתני אינו מוצי' מידי מעילה ומסת'[מא] כי היכי דאינו מוצי' כך אינו מביא, וי"ל יש לחלק אע"ג דאינו מוציא מביא לידי מעילה, וכי האי מפליג לקמ' [ו' ע"א] בפרקי' בין אפוקי לאתויי' למעיל', אינמי י"ל מתני' איירי בלא זרק אלא נרא' ליזרק ורב גידל אשמעי' אפי' נזרק.
כלל אמ' [ר' יהושע] כל שהיה לו שעת היתר, פי' היתר זריק' או היתר אכילה בו כדא' בגמ' [ו' ע"א] דסבר כר' שמעו' דאמ' פר' המנחות והנסכי' [ק"ב ע"ב] כל העומד ליזרק כזרוק דמי, והא דא' לקמ' [ד' ע"ב] אם נזרק דמו אין בהם משו' פיגול, היינו ראוי ליזרק קא', אינמי האי דלא כר' שמעו'. שלנה ושנטמאה ושיצאת, [למאן דאמר היתר זריקה] שהיה להם היתר זריקה שכבר נתקבל הדם בכוס שלו קודם שלן, למא' דא' היתר אכילה שזו הכשר בשר, לאחר זריקה. שנשחט חוץ לזמנו, שלא הותר מעולם ולא היה לו שעת היתר.
בגמ' פרי' פשי' משו' דשחטינהו בדרום נפק' מידי מעילה, וק' מאי פרי' לימ' קמ"ל דזריק' אינה מוצאת מידי מעילה, וי"ל הא פשיט' ליה דמתני' לא איצטרי' לאשמעינ' זריק' [אינה] מוצא' מידי מעילה, דלא הוי כשר כולי האי, אלא משמ' ליה דמתני' אתא לאשמעי' אע"ג דאירע בו פסול אית בהו מעילה, ואע"ג דגבי חוץ לזמנו וחוץ למקומו פ[ירש] החידוש הוי דאין זריקה [מוציאה] מידי מעי', היינו משו' דודאי הוי פסול יותר מפסו' דרום.
גמ', פשי' משו' דשחטינהו בדרום מי נפקי מידי מעילה, ק' מאי פשיטותיה הא לא חזי להקרבה, וסד"א דלית בהן מעילה. ופי' הר"ר חיים כהן משום דשריפתו בקדש פשיט' ליה דאית בהן מעילה, ולא נהיר' דא"כ מאי פרי' לקמ' [ב' ע"ב] ממתני' דקתני קדשי קדשי' ששחט' בדרו' מועלי' בהן לרבה דא' ירדו, מי דמי מעילה לירדו, הא מועלין בהן משו' שריפת' בקודש, אלא י"ל היינו טעמ' דפריך פשי'[טא] כיון דאם עלו לא ירדו פשי' דמועלין.
הכי נמי קדשי קדשי' לגבי דרו' כמא' דחנקינהו דמי, והן [כ]קדשים שמתו ואימ' לית בהו מעילה קמ"ל. חוץ לזמנו וחוץ למקומו פי'[רשתי] במתני'.
<h2>דף ב:</h2>
עלו מהו שירדו, אשחט' בדרום קאי, דאי קאי נמי אאידך, מי נימ' רבה בהא אליב' דר' שמעו' ירדו, הא בהדיא תנן במסכ' זבחי' [פ"ד ע"ב] ומייתי לה פר' יוצא דופן [נדה מ' ע"ב] לר' שמע' שחט בלילה וחוץ לזמ'[נו] וחו' למקו'[מו] לא ירדו.
ואליבא דר' יהוד' כולי עלמ' לא פליגי דאם עלו ירדו, דהא גרע משחטן בלילה, דהא שחט' בליל' לא תרד לר' שמעו' ובפסו' דרום ירד לרבה אלמא גרע, א"כ פשי' דירדו, דהא אפי' נשחט בליל' דא' ר' יהוד' דירדו כ"ש [כל שכן] דרום, וא"ת א"כ אמאי לא חשיב ליה התם בדברי ר' יהוד' פסו' דרום בהדי הנך דאית ליה לר' יהוד' דירדו כגו' נשפך דמה או שיצת חוץ לקלעים ונשח'[ט] בליל' בזבחי' פר' המזב' מקדש [פ"ד ע"א]. וי"ל משו' דפשי[טא] דירדו, וק' מנא ליה למעוטי מקרא [ויקרא ו'] דוזאת היא העולה, נימ' הך מיעוט' הוא דאיצטרי' לפסול דרום דמסתבר טפי למעוטי ולא נמעט נשחט בלילה, וי"ל דמשמ' ליה לר' יהוד' פסול דרום אפי' מיעוט לא צריכי'.
כי פליגי אליב' דר' שמעו', דפליג עליה דר' יהוד' דאמ' לא תרד, דקתני [זבחים פ"ד ע"א] ר' שמעו' אומ' זאת תורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו, דקתני ר' שמעו' או' לא תאכל שהיא פסולה בקודש דלפי שהיה פסולה בקוד' לאחר שנשחט שוב לא תרד שר' שמעו' אומ' לא תאכל כל שפסולן בקודש, כלו' בדבר הראוי להקריבו על גבי מזבח הקודש מקבלו. ומפר' התם דפסולו בקודש הוי כגו' שנשח'[טה] חו'[ץ] לזמ'[נו] וחו' למק'[מו] ושקבלו פסולין ושזרקו את דמו וה"ה לניתנין למעלה שנתנן למטה והניתנין למטה שנתנן למעלה, אלמ' דסביר' ליה לר' שמע' דאם עלו לא ירדו, ורב יוסף דא' בהני דמתני' לא ירדו אית ליה כר' שמ'[עון], דכי היכי דא"ר שמע' [בהנך] דאם עלו לא ירדו הכי נמי נימ' בהני דמתני' דהוי פסולו בקודש.
ורבה אמ' לך עד כאן לא קא' ר' שמע' וכו', בהני הוא דא"ר שמ'[עון] לא ירדו, משו' דלא נפסלו אלא בנתינת דמים אבל שחטן וקבל דמן בצפון דלא היה שינוי לא בשחיט' ולא בקיבול דמים, אבל היכא דשינה בשחיטתן דשחטן בדרום דשחיטת' לאו כלום היא אפי' ר' שמעו' מודה דחנקינהו דמי, וק' אמאי אמ' מילתא דמודי בה ר' יהוד' דלא ירדו כגו' ניתני' למעלה שניתנו למטה, דהא לא פליג ר' שמעו' אלא בהנך ג' כגון נשחטה בלילה ויצת דמה ונשפך דמה, לינקוט מילתה דפליג עליה ר' יהודה כגון נשחטה בליל' ולומ' הכי עד כאן [לא קאמר] ר' שמע' אלא בנשחט בלילה, וי"ל להכי נקט ניתנין למעלה אע"ג דמודה בה ר' יהוד' לר' שמע' דה"פ עד כאן לא קא' ר' שמ'[עון] אלא בניתני' למעל' שנתנן למטה דבהמ', אבל דרום דהיינו שינוי מקום או בניתני' למטה שנת'[נו] למעל' בעוף מודה, דאי לא תימ' הכי היכי פריך לקמ' [ג' ע"א] רב יוסף לרבה חדא מגו חדא מניתני' למע'[לה] שניתנו למטה דלא ירדו הא רבה נמי מודה כדאמ' עד כאן לא קא' ר' שמע' אלא בניתני' למעלה, אבל השתא ניח' דבניתנין למעלה דעוף מודה דירדו והתם מיירי בעוף, והיינו טעמ' דעוף מודה דשינה בעבוד' ראשונה שמלק למטה מחוט הסיקרא, א"כ נר' לפי' זה ששינה במליק' אינמי בהזאה והואיל והאי הזאה בגוף העוף הוי כאילו שינה במליקה, אבל בניתני' למעל' שנתנן למטה דבהמה דלא שינה בעבודה ראשונה לא ירדו, יש לדקדק לפי' זה אם קבל דמו בדרום ושחט בצפון אם ירד, וק' אמאי ירדו התנן בזבחי' [פ"ד ע"א] כל שפסולן בקדש אם יעלו לא ירדו, ודרום פסולו בקודש דהא אשכחנ' ליה היתר בקדשי' קלי', וי"ל דשינוי מקום אע"ג דמשכח' ליה היתר ירדו דכמאן דחנקינהו דמי, וכן נר' מהא דא"ר יהוד' יצא דמה תרד, ואמאי נימ' לא תרד דהא אשכחנ' ליה היתירא ביוצא בשר [זבחים פ"ד ע"א], ובבשר יוצא כשר שכן יוצא כשר בבמה, אבל דם לא ילפינן מבמה דלא ילפי' דבר שלא בהיכשירו מבמה שהיכשירה בכך, אבל מ"מ ק' כדפי' דלילף דם מבשר ובשר מבמה, אלא היינו טעמ' דשינוי [מקום] כמה דחנקינהו דמי.
בשל'[מא] לרב יוסף ניחא, דכיון דאם עלו לא ירדו להכי קתני דמועלי' בהם דאכתי אית עלייהו קדוש'. אלא לרב' קשי', כיון דליכ' עלייהו שום קדושה אמאי מועלי', וכיון דאמרת דמועלי' נימ' דלא ירדו, כדפי' לעיל דהא בהא תליא.
מאי מועלין דקתני מדרבנן, דגזרו בהן מעיל', אבל מדאורי' לית בהו מעילה הואיל ואם עלו ירדו, אבל אידך כגון זרק בליל' וחוץ לזמ'[נו] מועלי' דאורית' דהא אם עלו לא ירדו לר' שמע'. דאורית' משל'[ם] חומש, ה"ה דהוה מצי למימ' דאורית' מביא אשם מעילות, אלא משום דמילת' דפשי'[טא] הוא דמדרבנ' לא מייתי אשם מעילות דקמייתי חולין בעזרה, אבל במעילה דרבנ' לא משלם חומש אלא קרן, דהוה ס"ד דאפי' קרן לא ישלם, דאיכ' למי' מאי גזל מיניה דהקדש דהא לא חזי להקרב' קמ"ל, אבל קרבן מעילה לא מייתי כל עיקר דהוי חולי' בעז'[רה] וכיון דלא מייתי קרבן לא משלם חומש.
ומי איכא [מעילה] דרבנן, וק' מאי פרי' הא אשכח' מעיל' דרבנ' בסוף התכלת [מנחות נ"א ע"ב] על פרה שלא יהו מועלין באפרה וכו' ב"ד מעיקר' תקנו בהו מעילה, וכן גבי דם דא'[מר] לק'[מן] [י"א ע"א] פר' וולד חטאת, יצא לנחל קדרון מועלין, כלו' האי מעיל' דרבנ', וי"ל התם ניח' דלהכי תקנו בהן מעיל' משום דלא בדילי מינייהו ותקינו בהן מעילה כאילו הקדיש אשפה מלאה זבל, אבל הכא פריך שפיר כיון דבדילי מינייהו.
מי איכ' מעילה דרבנ', וק' בפ'[רק] בת' דתמור' [ל"ב ע"ב] מיתיבי המקדיש עולה לבדק הבית אסור לשוחטה, ומשני דרבנ', אימ' סיפ' ומועל בה שתי מעילות ומי איכ' מעיל' דרבנ', והתם ק' לימ' אין דהא אמ' עולא, כדהכא, וי"ל דהכי פריך מי איכ' מעיל' דרבנ' הואיל ויש בה מעילה דאורית', דמועל בה שתי מעילות משמ' ליה ודאי דאורית' חדא וחדא דרבנן, וכן גר' התם אמאי שתי מעילות דבר תורה מכלל דאכתי אית בהו מעיל' דרבנ'. לימ' תנינ' להא דעולא, במתני', דהא מוקמה ליה למתני' כדעול' במעיל' דרבנ', וא"כ מאי קמ"ל עול', וק' הא איצטרי' עולא דאי ממתני' ה"א דמעיל' דאורית', וי"ל משמ' אי משו' מעיל' [דרבנן] לא איצטריך דפשי'[טא] דליכ' מעיל' דאורית' הואיל וירדו, אינמי י"ל ה"פ הואיל וע"כ לא מתוקמ' מתני' כדאוקמ' לה במעיל' דרבנ', דא"כ מאי קמ"ל עולא, ואי אמרת דאורית' דאי ממתני' ה"א דאורית' קמ"ל עולא מועלין מדרבנ', א"כ אמאי נקט עולא במילתיה קדשי' שמתו לנקוט שחטן בדרום, ומשני איצטרי' עולא דס"ד (גם) [גבי] דרום לא בדילי מיניהו כולי האי הואיל וכי האי גוונא חזו בקדשי' קלים להכי תקינו מעילה, אבל קדשי' שמתו, בדילי מינייהו אפ' כי האי גוונא חולין אסור משום נבילה, [ואית דמפרשי] ס"ד אמינ' הכא במתני' הואיל והך דשחטן אע"ג דלשריפה קיימי מ"מ שחוטי' הן ולא בדילין מנהון ואיבעי לך למיגזר דלימעלו בדרבנן כי היכי דלא ליתי לאיתהנויי מנהון. הואיל ובדילין מנהון דהרי הן כנבילה. מתו נמי תנינ' דמועלין בהן ומאי קמ"ל עולא.
הכא נמי מדרבנן, דהנהו קדשי' ששחט' בדרום כמאן דחנקי'[נהו] ויצאו מידי [מעילה] דאורית' לידי מעיל' דרבנן, לעיל.
הנהנה מן החטאת כו', מתני' היא פר' הנהנה [י"ח ע"א], והכי קתני רישא, כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום ושאין בו פגם כגו' שתה בכוס של זהב כו' כיון שנהנה מעל, ובתר הכי קתני הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום, ומוקי' לה לקמ' [י"ט ע"א] בחטא' בעלת מום, דלא קיימ' אלא לדמים ולהכי בעי פגם, כשפוגמה ממעטה מדמיה, דאי בחטא' תמימה אפי' לא פגם נמי, דהוי דבר שאין בו פגם מה לי כחושה מה לי שמינה כל שעת' חזי להקרבה. וכשהי' מתה כיון שנהנה כל שהוא מעל, דהוי דבר שאין בו פגם דלא לדמים קיימא דאין פודין קדשי' להאכיל' לכלבי', אלמ' במתה נמי אית בה מעילה כיון שנהנה בה שוה פרוט' להאכיל לכלבו מעל דהוי ליה כשותה בכוס של זהב, קתני מיהא וכשהיא מתה מעל וה"ה לקדשי' ש"מ דקדשים שמתו מועלין בהן מדרבנ', ומילת' דתנינן למה ליה לעולא לאשמועי', ומשני הא ודאי לא תנינא דחטא' לאו דומיי' דשאר קדשי' היא, דסד"א הואיל וחטא' לכפר' אתיא מיבדלי מינה, ולא ליגזור ביה מעילה כבשאר קדשי' דאפי' בלא שום גזירה לא אתי למיתהניה מיניה קמ"ל, ואית דמפר' מתו נמי תנינ', דלא מיחייב איניש על קדשי' שמתו מעילה אפי' מדרבנ', דתנן הנהנה מן החט' כו', ודייק הכי טעמ' דחטא' דחמיר ואתיא לכפרה, להכי מעל מדרבנ' אם יהנה ממנו שוה פרוט' כשהיא מתה. אבל שאר קדשי', דלא חמירא כגון קדשי' קלי', וקדשי קדשי' נמי כגו' עולה ואשם, דלא אתו לכפרה לא מעל, אפי' מדרבנ', דאת"ל דבכל קדשי' הויא מעיל' מדרבנ' מה גרע חטאת משאר קדשי', אלא ודאי בחטא' איכ' מעילה ולא בשאר קדשים וקשיא לעולא. תו [תוספת] לית בהו מעילה אפי' מדרבנ', כלומ' דהך מעל דקתני גבי חטא' שמתה לית בה אלא מדרבנ', דהא כת' [ויקרא ה'] מקדשי יי, וכי מתו לא קרינא בהו קדשי יי, וחטא' שמתה אית בה מעילה דרבנן אבל בשאר קדשי' לא, וק' לעול' דא' דבר תורה לית בה מעיל' הא מדרבנ' אית בה מעיל'.
<h2>דף ג.</h2>
סד"א כו', כלומ' לעולם אימ' לך דכי היכי דבחט' איכ' מעילה מדרבנן הכי נמי בשאר קדשי', ודקאמרת הני מילי בחטא' אבל שאר קדשי' לא אית בהו מעילה, לא היא, דהא חטא' איצטרי' ליה למיתני' טפי משאר קדשי' דסד"א כו'.
ה"ג סד"א הואיל ולכפרה אתיא לא בדילי מיניה, ולהכי תקינו מעילה, אבל קדשי' שמתו לא חזו כלל, לית בהו מעילה, כלל ואפי' מדרבנ' קמ"ל עולא, ולאידך גירס' דגר' הואיל וחטא' לכפרה אתיא מיבדלי מיניה, ק' דא"כ מאי קמ"ל עולא הא אפי' חטא' בדילי מיניה אית בה מעיל' כ"ש קדשי' שמתו, מיהו ליישב גרס' הספרי' ה"פ מתו נמי תנינ' דלא, כלומ' דלית בהו מעילה מדרבנ' מדנקט במתני' חטאת דווקא דחמירי אבל שאר קדשי' שמתו לא, ומשני אדרבה מתני' נקט חטא' לרבות' דסד"א הואיל ולכפר' אתיא בדילי מיניה ונימ' דלית בה מעילה קמ"ל.
חטאות המתות, כגון חמש חטאות דגר' בתמורה [ריש פרק ד'], דמכניסות אותן לכיפה ומתות לשם, כגו' ולד חטאת ותמור' חטאת וכו'. ומעות ההולכות לים המלח, כגו' הפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש אחרי' תחתיהן ונתכפר בהם ואחר כך נמצאו הראשונות, או הפריש מעות לחטאתו והוזלו הבהמות וניתותרו. לא ניהני' ולא מועלי', מדרבנ', אלמ' ליכ' מעילה מדרבנ'. חטאות המתות מחייהון בדילי מנהון, כשהן חיין, להכי לא תקינו מעילה הואיל והקצן למיתה דהכניסן לכיפה מן חייהון בדילי אינשי מנהון כ"ש לאחר מיתה וליכ' למיגזר בהו מעיל' אפי' מדרבנ', לאפוקי היכי דמחייה לא כו'. איתיביה רבה לרב יוס' חדא מגו חדא, כלו' (משתי) [משלש] משניות, דממשנה חדא לא מצי לאותוביה ולא מתרתי מצי לאקשוייה, אלא הראש'[ונה] מלמדת על השנייה והשנייה על השלישית, דגר' התם בשחיט' קדשי' בפ' [חטאת העוף (זבחים ס"ו ע"א)] חטאת העוף שעשאה כמעשה עולת העוף, להזאה, דאי למליקה הא' מר מליקה בכל מקום במזבח כשירה, עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת העוף, היינו אפי' במליקה, וקתני בסיפ' (דריש') [דסיפא] דהתם [זבחים ס"ו ע"ב] וכולן אין מטמאי' בגדים אבית הבליע', דאע"ג דשינה בהן לא נפקי מקדושתייהו דליהוו כנבילה אלא קיימי בקדושתן, ומועלין בהן, כבשאר קדשי' והשת' פאריך ממליקת עולת העוף דהוי תחילת עבודה ודמי לשחיטת דרום דמתני', אינמי לפי מה שפי'[רשתי] למעלה דמליקה והזאת ומיצוי חד עבודה היא פריך אף מחטא' העוף. חוץ מחטא' העו' שעשא' למטה כמעשה חטאת העוף, שנעשית כמצותה ומותר לכהני' ואין מועלין בה, ומהאי לחודיה לא מצי לפרוכי, דלא קתני אם עלו שלא ירדו, אלא פירכיה מדתני עלה כל שהיה פסולן בקדש אינו מטמא בגדי', דאשכחנ' לה היתר במקום אחר, אלמ' דניתני' למעלה שנתנן למטה מיקרו פסולו בקודש, ותנן במשנה אחריתי [זבחים פ"ד ע"א] כל שהיה פסולו בקודש אם עלו לא ירדו, ומהך משנה אחרונ' לחודה ליכ' למיפרך, משו' דס"ד דניתנו' למעל' שנתנן למטה לא מקרו פסולו בקודש דשינוי מקום הוא וכמאן דחנקינהו דמי, וכי קתני כל שהיה פסולו בקודש אם עלו לא ירדו לאו משום שינוי מקו' קא'[מר] אלא משום אינך, להכי אשמעי' משנה קמייתא דמקרי פסולו בקודש, והך ברייתא בתרייתא אתיא כר' שמעו' בפ' יוצא דופן [נדה מ' ע"ב], ויש תימ' אמאי לא פריך מהא דתני בפ' חטא' העוף בתר' הך דמייתי, א'[מר] לו ר' אלע' והרי קדשי קדשי' ששחט' בדרו' כו' מועלין בהן, אלמ' איכ' מעיל' דאוריית', וליכ' לשנויי דמדרבנ' קא'[מר], דא"כ בדרבנ' פליגי א"כ מאי טעמ' דר' יהושו' דאמ' דאפי' מעילה מדרבנ' ליכ', וי"ל דאע"ג דפליגי במעיל' דאורית' פריך ליה מקדשי קדשי' דמועלי' בם מדרבנ' דלא מיסתבר ליה למימ' דתקינו רבנ' מעי' בליכ' דכוותי' דאורית', אי נמי י"ל דלר' יהוש' אפי' מעיל' דרבנ' לית' דאזיל לטע'[מיה] דא'[מר] [זבחים ס"ז ע"א] עולת העוף שעשאה למטה נמשכת ונעשת חטאת העוף.
תיובתא דרבה תיובתא, דלדידיה קסבר ר' שמעו' בניתני' למעלה בעוף שנתנן למטה דירדו, והך אתי כר' שמעו' ובפר' יוצא דופן [נדה מ' ע"ב] כר' יהוד', והכ' אי איפשר לקיימו. הא דפליגי ביה רבה ורב יוסף פי' דלרבה ירדו ולרב יוס' לא ירדו פשי' ליה לר' אלע' אי כרבה אי כרב יוס'.
<h2>דף ג:</h2>
עולת במת יחיד וכו', הרבה חילוקים יש בין במת יחיד לבמת ציבור דבמת ציבו' טעונה סמיכ' (ומצוי) [מתן] דמים יש שנתני' למעלה מחוט הסיקר' ויש ניתני' למטה וקדשי קדשי' טעוני' צפון מה שאין כן בבמת יחיד, כדאי' בתורת כהני' [ויקרא א'] צפונ' לפני יי ואין צפונ' בבמה, ואם הקדיש עולה להקריב בבמת יחיד ואחר כך הכניס לפנים מן הקלעי' קולטתו מחיצה לכל דבר שיהיה טעו' סמיכה וצפון ומתן דמים למטה. ובעי ר' זירא עלו מהו שירדו, בעיא דר' זירא התם [זבחים קי"ט ע"ב] עלת עולת במת יחיד על גבי המזבח בבמה גדולה לאחר שיצת או ששחטה בדרום, והשת' מדקמיבעיא ליה בעולת במת יחיד מכלל שאם מתחילה הקדיש' להקריב לפנים פשי'[טא] אי כרבה אי כרב יוס' היכא דשחטה בדרום, ואין לומ' דלא בעי מפסול דרום אלא מפסול לינה ומחוץ לזמנו, דליכ' חילוקי' בין במת יחיד לבמת ציבור אלא מאילו ג' דברים שפירשתי. אי כרבה, פי' דאמ' ירדו, דבעי דדילמ' טע'[מיה] דרבה כדלק'[מן] דמחיצ' כתיקנה פסל', או דילמ' לא שנא. אי כרב יוסף, ובעי דילמ' טעמ'[יה] [ד]לא ירד משו' דמחיצ' כתיקנ' קלט' כדלקמ', או דילמ' לא שנא, ואע"ג דהך סברא משמ' דלא ידע עדיין, ע"כ הוה ידע להו שאין לתלות הבעיא בעניין אחר מבזה, אכן הוה ס"ד דלא מהני הנך סברות לומ' דמספקא ליה אי כרבה אי כרב יוסף אלא פשי'[טא] ליה, ולקמ' קאמ' דמכח הנך סברות מספקא ליה אי כרבה אי כרב יוסף.
מחיצה כתיקנה, פי' שהקדישה מתחילה להכניס' בפנים. פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשי', שמשפט'[ם] למעול בהם עד לאחר זריקה שיהא ניתר הבשר, ואשמעי' דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה. ואינו מביא לידי מעיל' בקדשי' קלים, שמשפט' שאין בהם מעי'[לה] עד לאחר זריק' שמועלי' באימוריהם, ואשמעי' דזריק' פגול אינו מביא מעיל' לאימורים.
ולחמה חוץ לחומה, בחומת בי' פאגי מוקי לה בתמיד נשחט [פסחים ס"ג ע"ב]. לא קדש הלחם, דכת' [ויקרא ו'] על חלת לחם [חמץ] יקריב קרבנו, וי"א על ממש או על בסמוך, ואפי' אחת חוץ לחומ' פסולה דבענ' כולן. שחט' עד שלא קרמו פניה בתנור, דלחם בשחיטה תודה קדוש ובשעת שחיט' לא מיקרי לחם כל זמן שלא קרמו פניה בתנור. שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומ' קדש הלחם, אין לפ[רש] למעול בו, דבתודה עצמה לית בה מעילה עד לאחר זריק' באימורי' כ"ש בלחם, אלא ה"פ קדש הלחם ליפסל ביוצא ובלינה ובמחוסר כיפו'[רים], ורב פפא דפריך מדמי הך דקדש הלחם למעיל', דכי היכי דמשום פיגול לא שביק למקדש הלחם הכי נמי לא מפיק מדין מעילה, והכי משמ' במנחו' [מ"ז ע"ב] פר' התכלת.
א"ל בזריקה, אין לפרש דרב גידל דפיגל בזריק' וההיא דתודה פיגל בשחיט', דא"כ לא הוה פריך מידי מדא' עולה, אלא הכי יש לפר' דרב גידל הוצאת מעילה והבאת מעיל' הוי בזריק' ואז הוא נקבע בפיגול, כדא'[מרינן] [זבחים כ"ח ע"ב] כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכו' עד שיקרבו כל מתיריו, להכי לא מהניא זריק' פיגול להביא או להוציא מעיל', אבל גבי תודה שהלחם נקדש בשחיט' ועדיין לא נקבע בפיגול נמצא שקדמה קדושת הלחם לפיגול.
והא' עולא, במס' זבחי' [מ"ג ע"א] פר' ב"ש. קומץ פיגול שהעלהו לגבי מזבח פקע פיגולו ממנו, לאחר שהוצת האור ברובו, והאוכלו אינו חייב כרת, יש מפ' דפריך מדקרי קומ' פיגול קודם הקטרה אלמ' מיקבע בפיגול קודם, וק' דאי הוה פי' הכי קש' אמאי לא פריך ממשניות טובא דבפ' הקומץ זוטא [מנחות י"ג ע"ב] השוחט כבש לאכול וכו' פיגול וחייב עליו כרת, אלא פשיט' דמהא ליכ' למיפרך, דה"פ פגול לאחר הזריק', והכא הכי פריך מדקא' פקע פגולו ממנו ש"מ דמעיקרא מקבע בפיגול, וקמיצה היינו שחיטה, שיש ד' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות שבזבח קמיצה כנגד שחיטה, נתינת הקומץ כנגד קבלת הדם, והולכת הקומץ כנגד הולכת הדם, והקטרת הקומץ כנגד זריקה.
<h2>דף ד.</h2>
ה"ג והקתני עלה, ולא גר' עולא. אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כ"ש, פי' אם אינו מתקבל שתאמר דלא פקע פיגולו הימנו דלא חשיבא הקטרתו כלום היאך יביא אחרים לידי פיגול כשמחשב בהקטר לאכל שירים למחר והלא (מיד) [אינו] מתקבל הקומץ ולא חשיבא הקטרתו כלום, אלמ' הוי פיגול ממש. הא נמי איסור' דמייתי לידי פיגול, וק' דקארי לה מאי קארי מי לא ידע דמצי לשנויי הכי הא כבר שני ליה לעיל, ואו'[מר] הר' אלחנן דס"ד דמקשה דאי הוה מיירי באיסור המביא לידי פיגול לאו הוי הק"ו טוב להוכיח דפקע פיגולו ממנו, כיון שאין הקטר' חשוב' לפג[ו]ל ממש, ותלמוד' משני דאע"ג דבאיסור' איירי הוי הק"ו חשוב וטוב היאך שייך לפר' איסורא דמייתי לידי פיגול כשמקטיר לפגל השירים והלא הקטרה עבוד' תמה היא, אלא ס"ד דמקש' דאי מיירי באיסורא דמייתי כו' לא הוה התנא דחיק נפשי' להוכיח על ידי ק"ו כדקתני עלה אם אחרים כו', ומשני דאפי' הכי מהדר התנא לאלומי מילתי' בק"ו.
מחלוקת בשתי עבודות, פי' מחלוקת דר' יהוד' ורבנ' בפ"ב דזבחי' [כ"ט ע"ב], דרבנ' סברי שאם חשב חוץ לזמ'[נו] וחוץ למקו'[מו] הוי עירוב מחשבות ופסול ואין בו כרת בין קדמ' מחשב' זמן למחשבת מקום בין קדמה מחשב' מקו' למחש' הזמן ור' יהוד' פליג דאית ליה אם קדמה מחשב' זמן למחשב' מקו' הוי פיגול וחייב כרת, ואמ' אילפא מחלוקת בשתי עבודות, אין לפ' ב' עבודות כגו' שחיט' וקבלה שחשב בשחיט' חוץ לזמ' ובקבלה חוץ למקומ', דא"כ מאי טע' דר' יהוד' דאמ' אם קדמה מחשבת הזמ' הוי פיגול, הלא לא חשב בקבלה שהיא עבודה שלימה אלא חוץ למקומו ולא קרבו כל עבודותיו במחשבת פיגול, ועוד דהכא מוכח דכי האי גוונ' לא איקרי שתי עבודו', על כן יש לפר' שתי עבודות ששחט סימן חוץ לזמנו וסימן שיני חוץ למקומו, ואית ליה לר' יהוד' מפגלין לחצי מתירין, והכא פריך מדקא' מחלוקת בשתי עבודות דלר' יהוד' הוי פיגול, אלמ' מקבע פיגול בשחיט' קוד' זריק', וק' לישני הכ' נמי איסור' דמייתי לידי פיגול, י"ל דס"ד דאי לא מקבע בפיגול עד לאחר זריקה א"כ כי חשיב לפני זריק' חוץ למקו' הוי עירוב מחשבות קודם קביעת פיגולו. הכי נמי לכי זריק תיגלי מילתא אי בעבוד' אחת אי בשתי עבודות, פי' לאחר זריקה יוודע הדבר, דבעבודה אחת הוי עירוב מחשבות לדברי הכל ולא הוי פיגול ובשתי עבודות פליגי דלר' יהוד' לא הוי עירוב מחשבות.
אי הכי גבי תודה נמי לכי זריק, פי' נימא לכי זריק תיגלאי מילתא שנתפגל בשעת שחיטה ולא קדמה קדוש' הלחם לפיגול, אינה מביאה לידי מעילה אמאי קדש הלחם, אלא מאי קדש הלחם לאו לאיחיוביה במעיל', כלו' לאו נילף מהכא דכי היכי דקדש הלחם הכי נמי בעלמ' שחט חוץ לזמנו. בעי שריפ', בקודש ולא תיקשי מידי לרב גידל, ועתה ק' דלא איתותב רב גידל ובפ' התכלת [מנחות מ"ז ע"ב] פריך תלמוד' ולאו איתותב רב גידל, ויש מפר' לשם דלאו פירכ' הוא אלא בניחות' הוא ומדברי המקשה הוא, כלו' לא נשאר בתיובתא, כדמשנינן הכא אליביה, עי"ל דהתם רב פפא הוא דקא' ההיא מילת' ולדידיה איתותב רב גידל כדאית' לעיל [ג' ע"ב] איתיביה רב פפא לאביי וקא'[מר] אישתיק ולית [ליה] הך שינויא דמשנינן הכא, וה"ר יוסף קלצון תירץ דהא דלא איתותב רב גידל הכא משום דלא מדמינ' קדוש' למעיל' דאי הוה מדמינ' קדושה למעילה הוה סליק בתיובת' א"כ התם דמדמי קדוש' למעילה לפי ההיא סברא איתותב רב גידל.
לימ' מסייע, לרב גידל. לאו אע"ג דאיזריק, אלמ' זריק' פיגול לאו מפק' מידי מעילה. אי לא זריק מאי למימר', כלו' מאי איריא פיגול אפי' כשר נמי. לא דלא זריק, וק' לפרוך מאי לעולם, ונ' למר"ה [למורי הרב] בין נזרק לבסוף בין לא נזרק לבסוף מועלין לפני זריק', דאילו הוה כשר היה יוצא מידי מעילה משעה שהיה ראוי לזריק' כמאן דא'[מר] לקמ' [ה' ע"א] היתר זריק' שנינו, ופריך מאי למימ'[רא], דפשי'[טא] דלא אמ' היתר זריק' מוציא מידי מעילה אלא בזריקה המתרת לאכילה. לא דלא זריק, לא בעי לפרוכי מאי לעולם, דלא חשיב ליה פירכ'.
וכי תניא ההיא בעולה תניא, שכולה כליל ויש בה מעילה לעולם אף לאחר זריק', אבל שאר קדשי קדשי' שאין בהם מעילה לאחר זריק' לימ' דזריקת פיגול מפקא מידי מעילה, אי בעולה מאי למימרא, פי' מאי איריא פיגול אפי' כשר נמי דלעול' מועלין בו עד שתצא לבית הדשן כדתנ' בפ"ב.
<h2>דף ד:</h2>
אי אמרת בשל'[מא] בחטאת שפיר, ואשמעי' דאע"ג דבכשר אין בו מעילה לאחר זריקה, בפיגול אית ביה מעילה. אי אמרת בעולה צריכ' למימ', פשיט' דמועלין אפי' בכשר. סיפא מסייע ליה רישא מאי, כלו' סיפא ודאי מסייעא דכי היכי דזריק' לינה אינו מוציא מידי מעילה הכי נמי זריק' פיגול, אלא רישא מאי, דתני הפיגול לעולם מועלי' נימא כדס"ד מעיקר' אע"ג דזריק ומסייעא ליה, או נאמר דאיירי דלא זריק כדדחינ', ולא ניחוש להא דפריך אי הכי מאי למימר', דכל עיקר חידוש שלו משום סיפ'. כי פריך אלא אי אמרת בעולה צריכ' למימ', הוה מצי פריך אי בעולה מאי האי דתני אע"פ שחזר וזרקו, מה יועיל זריק' בעולה להוציאו ממעילה דאצטריך למימ' אע"פ וכו'. הואיל וסיפ' מסייעא ליה רישא נמי מסייעא ליה, פי' כיון דסיפ' לאחר זריק' ובחטאת רישא נמי בהכי איירי ומסייעא ליה. ומתמ' וסיפא ודאי מסייעא ליה, בתמיה, כלומ' וכי כל כך פשוט לך דסיפ' מסייעא. ומאי שנא, כלו' שהשיב אין ודאי פשיט' לי דסיפ' מסייע' ליה דמאי שנא פסול לינה מפסול פיגול. ומשני ליה הלנה דקעביד בידים לא מהני זריקה לאפוקי מידי מעילה פיגול דבמחשבה ולא עביד בידים אהני ליה זריק' לאפוקי מידי מעילה, ונר' למר"ה להוסיף דודאי סיפ' לא מסייעא ליה שיש חילוק בין לינה לפיגול אבל רישא מיבעיא לן מי מסייע' ליה אי לא, דדילמ' מדסיפ' בחטא' ולאחר זריק' רישא נמי בהכי איירי ומסייעא ליה, או דילמ' ריש' לפני זריק', או בעולה, ואי אמרת מאי למימר', משום סיפ' נקטיה, ובסיפ' ליכ' סיועא, לויה.
לימ' מסייע ליה לרב גידל, הפיגול בקדשי קדשי' מועלין בו, ולא בעי לאוקומי בעולה, משום פירכ' דלעיל, אינמי קדשי קדשי' משמ' אפי' חטאת ואשם. אמאי קתני סיפ' בקדשי' קלים אין מועלין, וע"כ לאחר זריקה מיירי דלא שייך מעילה בשום קדשי' קלי' קודם זריק'. סיפא ודאי מסייע' ליה, דקתני בקדשי' קלים אין מועלין, אלמ' דזריק' פיגול לא מייתי לידי מעילה. ריש' מאי לימ' הואיל וסיפ' מסייעא ליה ריש' נמי מסייע' ליה, דמשמ' דאיירי לאחר זריק' כמו סיפ' ומסייע' ליה, דאי רישא בלא זרק לפלוג בריש' כדפריך, ומשני דריש' לא מסייע ליה, והא דפרכ' ליפלוג בריש', משום דלא פסיק' ליה, דלפעמים אין בו מעיל' כגו' לאחר זריק' ופעמי' יש בו מעילה כגו' לפני זריקה לכך לא חילק בריש' דבעי למיתני מילתא דפסיק', אבל בקדשי' קלים דלא שייך בהו מעילה עד לאחר זריק' תני מילת' דפסיק' ליה דלעולם אין מועלי' בו. אינמי יש לפר' בקדשי' קלים פסיק' ליה דכל זמן שפיגל אין מועלין בו אבל בקדשי קדשי' לא פסיק' דאין מועלי' אחר הזריקה דהא בעולה מועלין.
ראה מה שואל למחר, פי' תן לב להבין אם תשאל לי למחר או אם ישאלוני התלמידים אי היתר שחיט' שנינו או הית' זריק' או היתר אכילה ותן לב להבין ולהשיב בלי פיקפוק. היתר שחיט' שנינו, פי' מתני' דקתני כל שהיתה לו שעת היתר, רוצה לומ' היתר שחיט' שנשחטה בהיתר אע"פ שנתקבל הדם.
<h2>דף ה.</h2>
או היתר זריק', שנתקבל הדם וראוי לזריק', והשתא הוי היתר שחיט' לאחר שחיט' והיתר זריק' קודם זריק', ואין לומ' היתר זריק' לאחר זריק', דא"כ היינו היתר אכילה, וצריך לומ' דלמ'[אן] דא'[מר] היתר זריק' קסבר כל העומד לזרק כזרוק דמי, ואפי' רבנן דפליגי אר' שמעו' בפר' המנחו' והנסכי' [מנחות ק"ב ע"ב] דלית להו כל העומ' לישרף כשרוף דמי הכא מודו לדידיה דכזרוק דמי, דאם לא כן מאי דפריך לקמ' מהפיגול בקדשי [קדשים] מועלין ש"מ היתר אכילה, לישני דההוא אתיא כרבנ' דר' שמע', אלא ש"מ דמ"ד הית' זריק' סבר אפי' כרבנ', ומ"ד היתר אכילה ולא היתר זריק' ולא אמ'[רינן] כזרוק דמי אפי' לר' שמ'[עון] קא'[מר], דאע"ג דאית ליה (כשרוף) [כזרוק] דמי [הכא] לית ליה כזרוק דמי, ולא אמ' (כשרוף) [כזרוק] דמי אלא גבי נותר ופרה, דאי לא תימ' הכי כי פריך לקמ' [ו' ע"א] מר' שמ' דאמ' יש נותר שמועלין בו וש"מ היתר אכילה שנינו, ואי אמינא (דלית) [דאית] ליה לר' שמע' הוי מצי פריך אפי' לדידיה מר' שמ'[עון] לר' שמע', אלא ע"כ צריך לומ' כדפרישית. היתר אכילה, שיהא ראוי לאכילה, וכל עיקר פלוגתייהו משום דתני לישנ' כל שהיה לה שעת היתר, ולא קתני כל שהיתה ראויה לכהנים, אלא שעת היתר משמ' דבר אחר (ולאכילה) [ולא אכילה], לכך חלוקי' על ר' יוחנ', וק' דתנן שחט ביום וזרק בלילה מועלין בו, וק' למ"ד היתר שחיט', וי"ל דאיירי ששחט בדרום ואריש' קאי דסליק מיניה וליכ' ביה היתר שחיט', וק' משחט בצפון וקבל בדרום דמועלין, אע"ג דאיכ' היתר שחיט', וכן ק' מקבלו [פסולים] וזרקו דמן, ולקמ' לא פריך אלא מחד מינייהו מקבלו או מזרקו כאשר אפרש בע"ה, ואין לתרץ דהיכ' דלא זרק כלל הוה ליה היתר זריק' עדיף להוציא מידי מעילה מהיכ' דזרק בפסול, דא"כ מאי פריך לקמ' מקבלו פסולין וזרקו פסולי', הא גרע טפי היכ' דגמר בפסול, לכן י"ל דאפי' למ"ד היתר שחיט' בעי שיהיה ראוי לזורקו בהכשר ולשם אין מועלין מיד אחר השחיט', ושחט בצפון וקבל בדרום איירי שהיה כל כך קרוב לדרום שאי איפשר לקבל אלא בדרום, וכן שחט ביום וזרק בלילה ששחט כל כך קרוב ללילה שלא היה יכול לזרוק ביום, וכן קבלו פסולים מיירי שבשעת שחיטה לא היה שם כשר שיכול לקבל.
לאו דלן דם, פי' שנתקבל בכוס, ואין מועלי'. ש"מ היתר זריקה, ותיקשי למ"ד היתר אכילה, וכן ק' נמי למ"ד היתר שחיטה ולדידיה אפי' קודם נמי אין בו מעילה. לא דלן בשר, פי' אחר הזריקה שכבר היה לו היתר אכילה, ולמ"ד היתר שחיטה לא תירץ כלום, דלא חשיב ליה פירכ' כולי האי, שיכולני לומ' דה"ה מקודם יצא מידי מעילה.
אי דקבלנהו פסולי' וזרקו דתרויהו בפסול למה לי עד דאיכ' תרתי בחד סגי אלא לאו דקבלו פסולי' או זרקו וש"מ היתר אכילה שנינו, ה"ג וה"פ דדייק מדקא' שאם זרקו פסולין וקבלו כשרי' דהוה ליה היתר שחיט' והיתר זריק' ותני דמועלין אלמ' דהיתיר אכילה שנינו, והא דנקט קבלו פסולין דלא איצטרי' דהא אפי' זרקו פסולי' שהיה לו היתר זריק' מועלין כ"ש קבלו, אלא אגב דתנא זרקו תנא נמי קבלו, ויש גורסי' ש"מ היתר זריקה שנינו, וכן מישתמע לישנ' דר' זירא שהקשה משתי משניות הללו ההיא דשלנה והך דהכא, ומס[ת]ברא כי היכי דמההיא דלעיל פריך להוכיח דהיתיר זריק' שנינו הכי נמי מהך פריך להוכיח דהיתר זריק' שנינו, וה"פ אילימא קבלו פסולי' וזרקו פסולי' למה לי, ה"ג, ולא גר' למה לי עד דאיכ' תרתי, אלא גר' למה לי, כלו' למה למיתני קבלו פסולי' כלל הא אפי' זרקו פסולי' דאיכ' היתר זריק' אמרי' דמועלי' כ"ש קבלו פסולי', וא"ת לישני דלא זו ואף זו קתני דכל מתני' מיתניא בלא זו אף זו, י"ל דודאי בתרי מילי שייך לומ' לא זו אף זו אבל בחד מילת' לא, אלא לאו שקבלו פסולי' והא קמ"ל פסולי' (לזרוק) [דווקא] הא כשרי' אין מועלין אע"ג שלא נזרק הדם אלמ' היתר זריק' שנינו, והא דתני זרקו פסולין, לאו זרקו לחוד קא'[מר], דא"כ הוה ליה היתר זריק' ויצא מידי מעילה, אלא פי' זרקו עם פסול אחר, ואגב קבלו נקט זרקו, ואשמעי' דקבלו פסולין מועלין הא קבלו כשרים אין מועלי' דהיתיר זריקה שנינו, לפי' ראשו' מוכיח דהיתר אכילה ולפ' שיני דהיתר זריק', ק' למאן דא' היתר זריק' מבריית' דלעיל [ד' ע"ב] לן דמה אע"פ שחזר וזרקו מועלי' בו ואוקמינ' בחטאת, ונר' למר"ה [למורי הרב] שלא היה שהות ביום לזורקו. מתקיף לה רב יוסף, פי' אמאי דפשי'[ט] (לתי') [לפי'] ראשון היתר אכילה ותנא קבלו אגב זרקו ולפי' שיני איפכ'. הא דתנן, פר' דם חטאת [זבחים צ"ב ע"א]. חטאת פסולה אין דמה טעון כבוס, דכת' בחטאת [ויקרא ו'] ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס, ודרשינ' [זבחים צ"ג ע"א] חטאת כשיר' ולא פסולה, לומ' אפי' היתה לה שעת הכושר הואיל ושוב נפסלה אין טעון כבוס. הא קבלו כשרים וזרקו דמה טעו' כבוס והא כת' אשר יזה ולא שכבר הוזה. אלא לאו דווקא, דה"ה אם קבלו כשרים.
<h2>דף ה:</h2>
ה"נ לעיל לאו דווק', ולא נדוק כדייקינ' לפי' שיני הא קבלו כשירי', ולפי' ראשון דתנא קבלו אגב זרקו, אלא בעי למי' קבלו וזרקו ולא דווקא נקט. א"כ למה לי למיתני תרתי, פי' הואיל ותרויהו לאו דווק' למה לי למיתני הכא ובפ' דם חטאת תרתי, אלא ע"כ חד מינייהו דווקא ותנא אידך דלא דווקא אגב ההיא דתנא דווקא. אלא מאי מעילה דווקא, פי' ההיא דמכילתין כדמעיקר', וההיא דדם חטאת נמי דווק' שקבלו פסולי' וזרקו פסולין. והא קמ"ל דפסול עושה שירים, דס"ד כשקבלו פסולי' וזרקו פסולי' ואחר ניתז מן הדם על הבגד יהיה טעון כיבוס דחשבי' כאילו לא הוזה קמ"ל דאע"ג דפסולי' קבלו וזרקו חשבינ' ליה כמו שכבר הוזה ואין דמה טעו' כבוס דפסול עושה שירים, דזריק' כשר אחר שקבל וזרק הפסול ולא כלום דשירים נינהו. אלא חוץ לזמנו [וכו'] מאי לאו לאפוקי פסול [וכו'] הא אין לך קתני, ואי לא מפיק פסול ליתני נמי חוץ (מפיגול) [מפסול]. אין לך דבר שאינו מרצה בציבור ועושה שירים אלא חוץ לזמנו, ולהכי לא מפיק פסול שיש פסול מרצה בציבור כמו טמ'[א] וההוא עושה שירים אע"ג דלא שייך ביה טעמ' דמרצה לפיגולו.
לאו דלא זרק וש"מ היתר זריק' שנינו, דמשמ' לפי שהוא פיגול ואין ראוי לזריק'[ת] כשרי' להכי מועלי' הא לא הוי פיגול אע"ג דלא זרק אין מועלי' דהיתיר זריק' שנינו, ולהכי ס"ד דאיירי בלא זרק משום דלית ליה דרב גידל וקסבר זריק' פיגול מוציא מידי מעילה, ומשני לא זרק, דווקא. ומאי לעולם, השת' דמוקמ' בזרק פריך מאי לעולם אבל מעיקר' דאוקמ' בלא זרק הוה ניחא לעולם וצ"ע ונר' ללוי"ה דבשלמא אי איירי בלא זרק תנא לעולם דאע"פ דזריקתו מוציאתו מידי מעילה ואם היה כשר היתר זריקתו מצאתו מידי מעילה דהעומד ליזרק כזרוק דמי הכא שהוא פיגול אין [היתר] זריקתו מוציאו מידי מעילה, ולא אמ'[רינן] כשנזרק לבסוף איגלאי דמשעת קבלה ראוי היה ליזרק ואין מועלי', הא לא אמ', והיינו דקתני לעולם בין נזרק לבסוף בין לא נזרק לבסוף מועלי' לפני זריק', אלא אי אמרת דזרק דווקא מאי לעולם ומאי קמ"ל פשיט' דמועלי' שהרי היתר אכילה בכשר מוציאו מידי מעילה והכא ליכא היתר אכילה ופשיט' דאי שייך ביה מעילה לפי סברתך לא הוה לך למיתני לעולם אלא מועלי' בו. עי"ל דפריך היכי תני לעולם מועלין הלא זריק' פיגול מוציאו מידי מעילה, ומשני קמ"ל כדרב גידל ולהכא תנא לעולם שלא תטעה לאוקומי לפני זריק' דווק' ולא לאחר זריק' ותאמ' שזריק' פיגול מוציאו מידי מעילה קמ"ל לעולם כדרב גידל, לויה, וי"מ דלאו פירכ' הוי לתירוצו אלא סיומא דפירוש' הוא ובריש' נמי מצי בעי מאי לעולם.
<h2>דף ו.</h2>
לאו דהוה ליה שהות למיזרקיה, דהוה ליה היתר זריק' ואפי' הכי קא' לפני זריק' מועלי' בו אלמ' דהיתר אכילה שנינו.
לפני זריקה מועלי' בו, פי' פיגול לפני זריק' כגון שפיגל בהולכה מועלי' בו. לפני זריק' מועלי' בו לאחר זריקה אין מועלי', דזריק' מוציא מידי מעילה. לאו דהוי ראי למיזרקיה, ה"ג, ול"ג דהוה שהות למיזרקיה, וה"פ מאי לאו שקודם הפיגול הוי ראוי לזריק' שנתקבל בכשרות ופיגל בהולכה שהיה לו היתר זריק' ומדמועלי' בו ש"מ היתר [אכילה] שנינו.
הפיגול בקדשי קדשי' וכו' מאי לאו דזריק, ואע"ג שהיה לו היתר זריק' לפני הפיגול מועלי'. ומשני לא דלא זריק, שפיגל בקבלה ולא היה לו היתר זריק'. כל לאתויי לידי מעילה, כגו' זריקה דקדשי' קלי'. זריק כתיקנ' (מתירא) [מייתא], כדתני [ז' ע"ב] קדשי' קלי' אין מועלי' [וכו']. כל לאפוקי מידי מעילה, כגו'[ן] זריקת קדשי קדשי'. אפי' זריק' שלא כתקנה מפקא, מדנקט דווקא קדשי קדשי' לא זרק מועלי', הא זרק אין מועלי'.
<h2>דף ו:</h2>
בשר קדשי קדשי' שיצת לפני זריק' דמי' ר' אלע' או' מועלי' בו, וסבר אין זריק' מועלת ליוצא והוי כאילו לא נזרק ולכך אין חייבי' [עליו] משום פיגול, שלא קרבו מתיריו, שזריק' קובעת הפיגול, ואין כאן זריק', וגם אין חייבי' משו' נותר, דנותר יליף עון עון מטמא, ואין חייבי' משום טמא, דדרשי' בהקומץ רבה [מנחות כ"ה ע"ב] הניתר לטהורי' חייבי' עליו משום טומא', והכא אינו ניתר לטהורי', ואע"ג שיש מעילה באימורי' שאינו ניתר לטהורי', היינו מיתורא דקרא אשר ליי, לרבות אימורי' [ט"ו ע"א]. ור' עקיב' אמ' אין מועלי', דאית ליה זריק' מועלת ליוצא וכן משום טמ', ואיתא פר' הקומ' רב' דכולי עלמ' זריק' מועלת לטומ', דא"ר אליע' פר' הקומ' רב' [מנחות כ"ה ע"ב] נטמאו שיריה זורק הדם, וביוצא פליגי מר משוי ליה כי טמא ומר לא משוי ליה. והרי שתיהן עומדות, פי' שנתקבל דמן בכוסות. לא כשם שדמה פוטר את בשרה כך הוא פוטר בשר חבירת', ומדמי ליה ליוצא לומר שתועיל זריק' ליוצא, וא"ת הא אמ' בתמורה [כ"ג ע"א] שמתכפר באחת והשני תמות, (והן) [וכאן] כשנמצאת לפני השחיט' (והכא) [והתם] איירי שנמצאת אחר שחיט'. אימורי קדשי' קלים כו', פי' דין זה כדין קדשי קדשי', ומ"ד למעלה מועלי' הכא אין מועלי', דכי היכי דאין זריק' מועלת ליוצא להוציאו מידי מעיל' בקדשי קדשי' כך לא תועיל להביאו לידי מעילה בקדשי' קלים. [ז' ע"ב] מעשה דמים בקדשי קדשי' להקל ולהחמיר, כאשר מפר' והולך.
הני תרתי למה לי, פי' למה לי לפלוגי בתרויהו בקדשי קדשי' ובקדשי' קלים. בהא קא"ר אלע' דזריק' כתקנא מפקא מידי מעילה וכו', וקש' דלעיל [ו' ע"א] אמרי' איפכ', וא"ת שיש סברא לאומרו בשתי עיניינין, א"כ קש' לימ' הכי לקמ' ואי איתמ' קדשי' קלים בהא קא"ר אלעז' לאתויי כסברת שלמעלה, ונר' למר"ה [למורי הרב] דהא דא'[מר] לעיל הא קאתי לאשמועינן, משום דמסברא ה"א [הוה אמינא] להפך וכן הכ'[א] מסברא אומר צד זה ולא צד שלמעלה.
שיצא מקצתו, דמגו דמהניא זריק' להא דגואי מהניא נמי להא דבראי. אבל כוליה לא ופריך ויוצא כולו לא והא"ר יוסי כך לימדוני חביריי שבגולה מחשבין על האבוד ועל השרוף, לאוכלו חוץ לזמנו והוי פיגול ויוצא כולו לא גרע מאבוד ושרוף דליתנהו בעולם, ויש גורסי' מילת' באפי נפשה ולא קאי אדלעיל, א"ר יוסי כבר לימדוני חבירי.
<h2>דף ז.</h2>
ופריך ומי אמ' ר' יוסי הכי והא בעא מיניה ר' יוסי מר' יוחנ' חישב לנישפכי' מהו, אין לפר' שחישב בשעת שפיכ' השירים לאכול מן הזבח למחר, שאין זה פיגול, כדאית' פ"ק דזבחי' [י"ג ע"א] בהדיא, וגם אין לפר' שחישב באחת מד' עבודות לשפך שירים, דהא ודאי הוי פיגול, כדמוכח התם בזבחי' [י"ג ע"ב], אלא יש לפר' שחישב על הנשפכים מצואר הבהמ' על הרצפה לשפוך אותן על המזבח למחר. אמ' לו ר' זירא כבר שניתה לנו אלל, אלל מפ' בפ' העור והרוטב [חולין קכ"א ע"א] מרטקא, פי' גידי צואר, כלו' שנית לנו במשנה [זבחים ל"ה ע"א] פיגל באלל לא פיגל בזבח, לפי שאין בו ממש, וה"ה בנשפכין דלאבוד אזלי ותקשי לרב אסי דא'[מר] מחשבי' על האבוד ועל השרוף אע"ג דלאבוד אזלי, ויש גורסי' אלמ' אלל כיון דלית ביה מששא אין מקבל טומאה, ומשמ' שרוצי' לפר' שנית' לנו אלל דבפ' העור והרוטב [חולין קי"ז ע"ב] תנן העור והרוטב הקיפה והאלל מצטרפי' לטומאת [אוכלין], ודייק דווק' מצטרפי' אבל בפני עצמן לא, ולא נהי'[רא] גיר' זו, דמה לו להביא ראיה מטומ' הואיל ויכול להביא ראיה מפיגול.
אע"פ שחזר וזרקו, וק' דילמ' אתיא כר' אליע', וי"ל דא"כ מאי איריא דם אפי' בשר נמי.
והרי דמן מונח בכוסות מועלי' בשתיהן, צריך לפר' הך לא אתיא כמ"ד היתר זריק' שהרי נתקבל בכוס ויש בו היתר זריק' ומועלין בו.
<h2>דף ז:</h2>
תשובה גנובה, פי' עלומה, דמשמע בבת אחת שחטן כגון בסכין ארוכה או בשני בני אדם בבת אחת, וריש לקיש בעי [למימר] אפי' בזה אחר זה משום דחד גופא נינהו. הא'[מר] עולא אימורי קדשי' קלי' כו', אלא ש"מ דיש חילוק בין אימורי קדשי' קלים שהעלן קודם זריק' עצמן להא דלעיל להעלן קודם זריק' אידך אלמ' לאו חד גופא נינהו. קצצתינהו לריגלי דינוקא, פי' דריש לקיש, שהיה בחור ממנו וקטן בשנים.
מעילה הוא דליכא הא איסור' איכ', דאם לא כן לישמעינן רבות' דאפי' איסור' ליכ'. אימ' סיפא וכו' מעילה הוא דליכ', דקתני אחר זריק' אין מועלין בבשר, וק' לישני דאיידי דתנא ריש' מועלין באימורין תנא אין מועלי' בבשר, וי"ל דלא הוה ליה למיתני בשר אטו אימורי', אלא אדרבה אתי להקל באיסור' דאמ' בבשר אפי' איסור' ליכ'. כי א"ר עקיב' זריק' מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה, יש מפ' זריק' מועלת ליוצא להטעינו עיבור צורה ולא שישרף מיד דלא חשיב פסולו בגופו. ולא נהי'[רא] דמי עדיף מיצא לאחר זריק' דאמ' בעלמ' ישרף מיד, אלא ה"פ כי אמ"ר עקיב' זריק' מועלת ליוצא לשריפ' פי' שתהא שריפתו בקודש ומ"מ ישרף מיד אבל לאכילה לא מרצה.
<h2>דף ח.</h2>
חטאת העוף מועלי' בו משהוקדשו, קדושת הפה כקדשי קדשי' הוא. נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובלינה, דמעיקר' הויא קדושת דמים והשת' קדושת הגוף, וכשהיה קדוש קדושת דמים הויא כחולין וטבול יום מותר בחולין ואסור בקדש, והוכשר בדם מליקה, אינמי חיבת הקדש, דדם קדשים אינו מכשיר. ובמחוסר כיפורי', כדא'[מרינן] [יבמות ע"ד ע"ב] דהביא כפרתו אוכל בקדשים, אבל מעיקר' לא, וא"ת אפי' לא נמלק אלא נשחט ליפסיל בטבול יום דהא קיימ' לן חולין שנעשו על טק"כק"ד [טהרת קודש כקודש דמי], וי"ל שלא הוכשרו ולא אמרי' כקודש דליתהני בהו חיבת הקודש אלא בקדושת הגוף, כדמוכח בחולין [ל"ג ע"א] פ' השוח', דקתני התם השוח' חיה ועוף ולא יצא מהן דם נאכלים בידים מסואבות ומוקי לה בח'[ולין] ש"ע ט"ק [שנעשו על טהרת קודש] ולא אמ'[רינן] חבת הקדש מכשרתן. הוזה דמה חייבי' עליה משו' פיגול, פי' שקרבו מתירין. ונותר וטמ', שניתר לטהורים, ונותר גמר עון [עון] מטמא. ואין בה מעילה, וא"ת למ"ד [ה' ע"א] היתר שחיט' מיד שנמלק יצא מידי מעילה אפי' קודם הזאה, וכן למ"ד [שם] היתר זריק' מיד אחר שנמלק היה לצאת מידי מעילה, לפי שמיד ראוי להזאה דהיינו זריקתו ולא שייך ביה קבלת כלי כדאמ' [זבחים ס"ד ע"ב] אוחז בראש ובגוף ומזה, ובראשו של מזבח ומלק [שם ס"ה ע"א], וכן ק' לקמ' [ט' ע"א] דתנן חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור וכו' נזרק דמה אין מועלין, ולמ"ד היתר שחיט' או היתר זריק' אפי' קודם זריק' נמי, וי"ל דה"ה קודם יצא מידי מעילה אלא אגב דבעי למיתני סיפ' אבל מועלי' באימורי' עד שיצאו לבית הדשן ואפי' לאחר זריק' להכי נקט רישא נזרק דמה, ולמר"ה [ולמורי הרב] נר' לפר' אין בה מעיל' שלא יוכל לבא לידי מעילה אבל קודם יוכל לבא לידי מעילה אם יפגל בזריק' או בהזאה כדא' בפ"ק [ד' ע"א] הפיגול לעולם מועלי' בו, פי' זה אתיא כר' שמעון דא'[מר] לעיל [ו' ע"א] יש פיגול שאין מועלי' בו ואוקמינ' לעיל [שם] דאי הוי חזי למיזרקיה אין בו מעילה וכרב גידל, ונפ' [ונפרש] דלא מהני היתר שחיט' או היתר זריק' להוציאן מידי מעילה אלא כשגמרו בזריק' כשרה להכשירו באכילה.
גמרא, ליפסל אין לטמויי לא, פי' שאינו מטמא אחרים.
<h2>דף ח:</h2>
טבול יום תחיל' לקדש, פי' ראשון לגבי קדש. לטמא שנים, פי' שיני ושלישי. ולפסול אחד, פי' לפסול רביעי, אבל לתרומ' מודה אבא שאול לר' מאיר שאינו אלא פוסל התרומ'. ר' מאיר מטמ' את הקודש, שעושה הטבול יום שיני לטמ' השלישי ולפסול הרביעי. ופוסל התרומ', כדין שיני שפוסל שלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה, ור' מאיר עושה הטבול יום שיני בין לקדש בין לתרומ'. וחכמי' אומ' כו', לדידהו הוי טבול יום לגבי קדש שלישי ולגבי תרומ' שיני, אלמ' לאבא שאול ולר' מאיר טבול יום מטמ' קודש, ומשני מתני' דלא משוי ליה טמא היינו מדאוריתא ואבא שאול מעלה בעלמא, וק' למאי דמסקי' דאבא שאול מעלה בעלמ' קא'[מר] א"כ ק' מפר' כשם [סוטה כ"ט ע"ב], דאית' התם למדנו שלישי בקודש מן התורה ורביעי מק"ו ומה מחוסר כיפורי' שמותר בתרומה פסול בקודש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש, ופריך אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח שפסול בתרומ' ואינו עושה רביעי בקודש, ועד א"ר אבא אנא קאמינא כאבא שאול, וק' דהכ' קא' דלאבא שאול מעלה בעלמ'. ולפי' הקו' דפ"ק דפסחי' [י"ט ע"א] ניחא דפי', למ"ד אין אוכל מטמ' אוכל וטומ' משקי' לטמ' אחרי' דרבנ' לא משכח' רביעי בקודש מדאורית' כלי אוכל ומשקה ותו לא, והשתא ניח' דלא בעי לאוכוחי רביעי אלא מדרבנ' ומייתי שפיר מאבא שאול דהוי נמי דרבנ', אבל לפי רבנו יצח' דפי' לשם דמשכחת רביעי בקודש על ידי עצים ולבונה ובעי לאוכוחי מדאורית', והא דחשיב ליה בפר' כל שעה [פסחים ל"ה ע"א] מעלה, מעלה דאורייתא הוא כך הוא פי' רבנו יצח', וק' מאי ראיה מאבא שאול, וצ"ע.
ממונא דכהנים, דחטאת העוף נאכלת. יוצא, וק' דאמ' לעיל [ז' ע"א] לא אמ' ר' עקיב' אלא ביוצא דבשר אבל ביוצא דדם לא, וכשיוצא חטאת העוף יצא דמה, שאין בו קבל' אלא אוחז בראש ובגוף ומזה, וי"ל כגון שצוארה לפנים ורגליה לחוץ, וק' האי נמי תיפסל דא'[מרינן] בזבחי' [כ"ה ע"ב] שחוץ מעכב כאילו יצא הכל, וי"ל הני מילי בבהמה שיש בה דם הרבה אבל עוף שאין בו רק דם מועט כל הדם הולך אל בית הצואר.
ותני רב, במתני'. מיצה דמה, דלכולי עלמ' מיצוי דעולה מעכב, ולא פליגי בעולה אלא בחטא' העוף דאיכ' הזאה ומצוי פליגי, דבעולה ליכ' הזאה. היינו דכת' והנשאר בדם ימצה, שצריך שיהא נשאר בדם לצורך מיצוי, ואין לפר' אם ישאר הדם, דמדכת' חטאת היא, משמע עיכובא. ארישא, פי' הא דכת' חטאת היא דמשמ' עיכובא ארישא מהדר דכת' הזאה [ועל מליקה] בפסוק שלפניו.
<h2>דף ט.</h2>
פרט לשחסרה וכו', אלמ' דלישנ' דהנותרת משמ' עיכוב', וק' בשלמא לריש לקי' דא' פ"ק דמנחות [ט' ע"א] שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין הקו' מקטיר קומץ עליהם, לדידיה פריך שפיר, דע"כ עיכובא הוא שלא להקטיר הקומץ וכן לעיל היה לו לומר דהנשאר להוי עיכובא לפסול הזבח, אלא לר' יוח' דא' מקטיר קומץ עליהם, מאי פריך, לישני דהעיכוב' להוי שלא יאכלו השירים, וה"ק קרא הנותרת יאכלו הא לא נותר לא יאכלו אבל מ"מ הקומץ יקרב, וכן למעלה הנשאר שעשה מיצוי יאכל הא לא עשה מיצוי לא יאכל ולעולם החטאת כשר ומאי (ד)פריך לדידיה, וי"ל דמודה ר' יוחנ' היכא דלא אישתייר כלל דאין מקטיר, תדע דמצריך התם [מנחות ט' ע"ב] למנחה שחסרה בין קמיצה להקטרה לאסור השיריים, אלמ' דאיירי דאיכא שיריים, והשת' פרי' שפיר למ"ד מיצוי אינו מעכב כלל, וק' דהתם [שם] מייתי תרי קראי, דמסלתה ומשמנה למנחה שחסרה קודם קמיצה, וקרא דמן המנחה למנחה שחסרה בין קמיצה להקטרה, והכא אמאי לא מייתי לקרא דמן המנחה שחסר אחר קמיצה דומיא דמיצוי שהוא אחר מליקה, וי"ל דהתם קרא דמן המנחה אהנותרת קאי, וה"ק קרא הנותרת מן המנחה שהיה בשעת קמיצה ולא הנותר מן הנותרת, ולהכי מייתי הכא קרא דהנותרת. התם כת' הנותרת, דקרא יתירא הוא, שאי איפשר שלא יהיה בו נותרת, שהרי אינו קומץ אלא מלא קומצו, א"כ לא נכתב אלא נותרת, אלא לעיכובא, אבל הכ' שיכול להיות שלא ישאר הדם אם הזה כל הדם, כי כת' הנשאר למצוה. אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמיצה דמן, וק' ליפרוך ממתני' דמס' זבחי' פר' קדשי קדשי' דתני חטאת העוף שמלק' או מיצה דמה לשמה או שלא לשמה פסול, וי"ל דהוה משני תני שהזה כדתני במתני' [ח' ע"ב], אבל הכא דתני עולת העוף שאין בו הזייה לא מצי תני הזה. לצדדין קתני, פי' שמלקה קאי אתרויהו אבל מיצה דמן לא קאי אלא אעולת העוף, דבחטאת אינו מעכב. ואמ' רב פפא מיצוי בחטאת העוף איכ' בינייהו, פי' דלתנ' דבי ר' ישמע' מעכב הכי מוכח בפר' (ב"ש) [איזהו מקומן].
עולת העוף מועלי' בה, פי' לפי שכולה כליל מועלי' בה עד שתצא לבית הדשן. פרים הנשרפי', פי' פר כהן משיח פר העלם דבר פר יום הכיפורים שכולן נשרפים, דבפר כהן משיח כת' בהדיא [ויקרא ד'] ושרף אותו, ובפר העלם דבר כת' [שם] ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת, ובפר יום הכיפורי' כת' [ויקרא ט"ז] שריפה בהדיא. שעירים הנשרפי', שעיר על ע"ז ושעיר של יום הכיפורי', דנפקא [זבחים ל"ט ע"ב] מהחטאת לרבות שעירי ע"ז לנשרפין, והשת' ניח' דנקט הכא לש'[ון] רבים, אבל בפר' איזהו מקומ' [שם מ"ז ע"א] דנקט שעירים הנשרפי' לש'[ון] רבים ולא איירי בשעיר יום הכיפורי', דהא תנא ליה רישא פר ושעיר של יום הכיפורי' שטעון הזייה על בין הבדי' ושעירי' הנשרפי' אין טעון הזייה על בין הבדי', ואמאי נקט לש' רבים, וי"ל דסבר כר' שמע'[ון] דא'[מר] כל שבט ושבט מביא שעיר בע"ז במס' (עדיות) [הוריות ה' ע"א], אבל ק' מפ"ק דשבועות [י"א ע"א] דקתני פר העלם דבר ושעירי ע"ז, אמאי נקט פר לש' יחיד ושעירי לש' רבים, דאי סבר כר' שמע' ליתני פרים דאית ליה כל שבט ושבט מביא פר, ואי לא סבר כר' שמע' לא ליתני שעירי לש' רבים, לשם פי'[רשתי] וכן בזבחים [מ"ז ע"א]. הוכשרו ליפסל בטבול יום, ק' למאי הילכתא אי לשרף בלאו הכינמי נשרפי', י"ל נפק מינה שלא להקטיר אימורי', אינמי לכדאמרי' בזבחי' [ק"ד ע"ב] שלש בית הדשן היו שם אחד לכשרי' ואחד לפסולים וכו'. עד שיתוך הבשר, פי' שיתעכל שיהיה נשרף היטב. ואין מועלי' בעורות, אבל לפני זריק' מועלי, דהכי אמרי' בזבחים [ק"ג ע"ב] משזכה מזבח בבשרה זכו כהני' בעורה, משמ' דמעיקר' מועלי'. שתי הלחם מועלין וכו' קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום, וק' דמעיקר' נמי ליפסיל בטבול יום משום חולי' שנ'[עשו] על טה[רת] הקו'[דש], וליכ' לשנויי כדלעיל שלא הוכשרו, דע"כ משעת לישה איתכשר, ודוחק לומר שנילוש במי פירות, [וי"ל] קסבר לאו כקודש דמו, כי ההיא דנדה [ע"א ע"ב] פ'[רק] בת' גבי אשה טבולת יום מערה מים לפסח, וכן בפ"ק דנדה [ז' ע"א] חולין הטבולי' לחלה לא כחלה דמו, וכ"ש חשעט"ק [חולין שנעשו על טהרת הקודש]. ובלינה ולשחוט עליהן הזבח, האי תנא סבר תנור מקדש ואפי' לפני שחיטת הכבשי' משקרמו פניה בתנור, ולדידיה אפייתן דוחה השבת, שאם חל עצרת בשבת אי איפשר לאפותן ערב שבת דמיפסלי בלינה, וצ"ע בריש פ"ב דשבועות [ט"ו ע"ב] דקסבר שתי הלחם בשחיט' הכבשי' קדשא. לחם הפנים, שתי מערכות שש חלות המערכת דהיינו י"ב חלות ושתי בזיכי לבונה על גביהם ומונחי' שם משב' לשב', ובשב' מסלקי' הבזיכי' ומקטירי' הלבונה והן מתירין את הלחם כמו קומץ שמתיר את המנחה, דכת' [ויקרא כ"ד] והיה ללחם אזכרה וכת' הת'[ם] [ויקרא ב'] והקטיר הכהן אזכרתה לפני יי.
מאפר תפוח, מקום היה במזבח שהיו מסלקין האפר למקום אחד ונעשה כמין גל של אפר ונקרא תפוח. לפני תרומ' הדשן, פי' שלא נעשית מצותו. ה"ג כיון דכת' ופשט בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן, ולא גר' ולבש הכהן מדו בד וגו', דההוא בהרמת הדשן כתי'. בקדושתיה קאי, פי' כיון שצריך בגדי כהונ' דמקיש [יומא כ"ג ע"ב] בגדי' שלובש לבגדי' שפושט שהם היו בגדי כהונ' שהם אותן שלבש בראשונה בהרמת הדשן דכת' ולבש הכהן מדו בד, והא דכת' אחרים, פי' פחותים מהן כדאמ' ביומא [שם] בגדי' שבשל בהן קדיר' לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו, ואפי' לר' אלעז' דריש אחרים לרבו' בעלי מומין וה"ק אחרים והוציא ובעלי מומי' קרי אחרי', מ"מ עבודה אקרי מדמצריך בגדי כהנ', וגם בהרמה מכשר התם ריש לקי' בעלי מומין לר' אלעז', ולפי הספרי' דגר' ולבש הכהן מדו בד, יש ליישבו דמייתי קרא דמכח ההוא מוכחינא דבגדי' דכת' בהוצאת [הדשן] בגדי כהונ' הם, כדפי' מדאיתקוש אהדדי. עד שתצא לבית הדשן, פי' אף לאחר הרמה. עד שתראה לבית הדשן, היינו עד אחר ההרמה.
<h2>דף ט:</h2>
וכולן שפקעו, קאי אקרנים וטלפים וגידים ועצמות אם פקעו מעל המזבח. לא יחזיר, וק' דאמ' פ' גיד הנשה [חולין צ' ע"א] הגידים והקרנים והטלפים יעלו, וי"ל דהתם משני כאן שפרשו כאן מחוברין, וק' לישני הכ' דמיירי קודם תרומ' הדשן, ומאי פריך לרב, אדרב' מוכחא מילת' דקודם תרומת הדשן איירי דקתני עלה קוד' חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר, ותרומ' הדשן בכל יום מעט קודם עלות השחר, וא"כ אפי' אחר חצות הוי קודם תרומת הדשן, וי"ל דמשמ' דבכל שעה איירי אפי' בלילי יום הכיפורים שהיו מקדימין תרומת הדשן מחצות, ולאחר חצות דקא' לא יחזיר הויא לאחר תרומת הדשן, עוד נר' דחשיב פקעו כמו לאחר תרומת הדשן, אינמי התם מיירי קודם הקטרה והכא לאחר הקטרה שכבר נתעכל. הא על גבי המזבח, מיכאן ומיכאן שלא נפל לארץ. אלא לרב קשיא תי' תרומת הדשן. שנאן גחלת, כמו שני גחלת. דאית ביה מששא, ולהכי על גבי המזבח יחזיר. איכ' דאמ' לאידך גיס', ולאותוביה לר' יוחנ' מעל המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח [יחזיר], וטעמ' דגחלת דאית ביה מששא, הא אפר על גבי המזבח לא יחזיר.
מבשר קדשי קדשי', לפני זריקה איירי, דלאחר זריק' אין בו מעילה. ואימורי קדשי' קלים לאחר זריקה, דלפני זריק' אין בו מעילה. ויפלו לנדבה, להביא עולות לקייץ המזבח. שכולו למזבח, זהו קטורת צבור, ולא עולות שהעורות לכהנים. מעילה זו להיכן הולכת, פי' מה היו עושין בה, וק' מה ראייה מייתי מהא בריתא ללוי, והלא לוי עצמו שנאה, דבכל מקום שכתוב הלמידין לפני חכמים היינו לוי כדאי' בספ"ק דסנהדרין [י"ז ע"ב], וי"ל דודאי למידין לפני חכמי' שאינו שנוי בבריית' הוי לוי, אבל היכ' דתני בברייתא למידין לפני חכמים לאו היינו לוי דלוי הוה אמורא ולא היה נזכר בברייתא, וכן צריך לומ' דקא' התם [סנהדרין י"ז ע"ב] דייני גולה קרנא, ובס'[וף] פ' המוכר הבית [ב"ב ע' ע"ב] תני גבי שטר כיס היוצא על היתומים והוזכר דייני גולה, ולא מצינא למימר דהוי קרנא שאמורא היה ולא נזכר בבריית'. עד שלא קרבה חטאתו, אין לפ' שנודע לו קודם שקרבה, דא"כ היכי נימא סיפ' כבר קרבה חטאתו בידיעה איירי שנודע לאחר שקרבה ואי לא נודע עד לאחר שקרבה היאך הפריש המעות והלא אין מפרישין תחלה לאיבוד כדמפ' לקמיה [י' ע"א], אלא רישא מיירי שנודע לו והפריש והספיק לצרף הפרשתו וסיפא מיירי שנודע לו והפריש אבל לא הספיק לצרף הפרשתו. יוסיף, החומש [והקרן] ויביא חטאת שמינה מן הקרן ומן החומש. כבר קרב אשמו יפלו, דמיו. לנדבה, לעולות לקייץ [המזבח], דכל שבחטאת מתה באשם רועה ויפלו לנדבה דכל הרועות נופלות לנדבה, וה"ה דמי אשם, שאילו היה אשם בעין היה רועה עכשיו שאינו בעין יפלו הדמים לנדבה, והא דרועה זהו מדרבנן אבל מן התורה קרב עולה, אינמי ה"פ הכא יפלו לנדבה על ידי רעייה. מה שנהנה יפלו לנדבה, היינו כרב. כל קרבנות המזבח, אם נהנה מקדשי מזבח. למזבח, פי' יקח דבר שהוא למזבח. ולא שנא היכא דאיכפור בעלים, פי' שהוסיף בתר דאיכפור או קודם אבל מ"מ נודע לו קודם כדמפ' לעיל. ריש' ר' שמעון דאמ' כל חטאת שכפרו בעליה תמות, בפ"ב דתמורה [ט"ו ע"א] פליגי, דתנן חטאת היחיד שכפרו בעליה תמות ושל צבור אינה מתה ר' יהודה אומ' תמות ר' שמעון או' מה מצינו בולד חטאת ובתמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ביחיד הדברים [אמורים] ולא בצבור [אף שכפרו בעליה וכו' ביחיד הדברים אמורים ולא בצבור], אלמ' לר' שמעו' חטאת יחיד שכפרו בעליה מתה, וכ"ש דמצי לאוקומיה כר' יהוד' דמחמי' טפי ואית ליה אף [של] צבור מתה. וסיפא רבנן, היינו ר' יהוד' דא' התם בתמור' [ט"ו ע"א] אמ' רב המנונא תנא ר' יהוד' או' תרעה ופריך והא"ר יהוד' תמות ומשני הא ר' יהוד' אליבא דר' [הא ר' יהודה אליבא דרבנן], ופלוגת' דר' ורבנן במי שהיה טמא [פסחים צ"ז ע"א] (המפריש נקבה לפסחו) [הפריש חטאתו] ואבד והפריש אחרת תחתיה ונמצאת (השנייה) [הראשונה] מתכפר באחת מהן והשנייה תרעה, ויפלו דמיה לנדבה, ר' או' תמות, אלמ' לרבנן אע"ג דכבר נתכפר יפלו דמיה לנדבה, ועתה יש חלוקים הרבה בדבר, עד שלא קרבה חטאתו יפריש יוסיף ויביא חטאתו לכולי עלמא, לא נודע לו קודם כלל לא יפריש ואין מפרישין לאיבוד, ואם נודע לו קודם ולא הספיק להפריש עד שקרבה בהא פליגי.
<h2>דף י.</h2>
שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמאו, ואפי' לפני זריקה פטור ממעילה ואע"ג דאית להו מצות שריפה לכהנים בגויהו, מיהו בעולה אית בהו מעילה, והתנן [זבחים פ"ד ע"א] הלן והיוצא והטמא אם עלו לא ירדו, וכיון דלא ירדו אית בהו מעילה דהא בהא תליא כדאית' לעיל פ"ק [ב' ע"ב], לכך צריך לומ' דההיא בעולה, ובשר עולה שנטמאת אית ביה מעילה, והא דחשיב פ"ק לנה ונטמת שהייתה לה שעת היתר לכהנים דלית בה מעילה, לאו בעולה מיירי. דאיכא מצוה להפוכי בצינורא, ודווקא באמורי קדשי' קלי', אבל באימורי קדשי קדשי' לא דהתנן במתני' [ט' ע"א] מועלין באימורין עד שיצאו לבית הדשן, והא דתניא [זבחים פ"ו ע"א] האברים שפקעו מעל המזבח יחזיר, אלמ' אין נהנין מהם אחר שהעלו, י"ל דההיא באברי עולה איירי. אין מפרישין תחילה, מעות להוליכם לים המלח לאבוד.
דקומץ והלבונה וכו' מועלי' בהם משהוקדשו, וק' דתני קומץ, הלא אפי' קודם קמיצה מועלי' כמשפט כל המנחו' שמועלי' בהם משהוקדשו וכו', וכן ק' בספרי דתני קדשו בכלי הוכשרו ליפסל כו' הא אפי' קודם קמיצ' נמי כדאמ' במנחו' קדשו בכלי הוכשרו ליפסל, ואין לתרץ דנקטיה משום לינה דלא דמי לינה דקומץ ללינה דמנחה דלינה הפוסלת במנח' היינו עמוד השחר וקומץ בשקיעת החמה מיפסיל, זה אינו, דדווקא שירי מנחה מיפסיל בעמוד השחר אבל מנחה שלא נקמצה נפסלת בשקיעת החמה דשוב אי איפשר לקומצה, אלא י"ל דנקטיה משום סיפא דתני פיגול אין בהם מה שאין כן במנחה, ומנחת נסכים דתני דין קומץ יש לו שנפסלת בשקיעת החמה, כדא' בהקומץ רבה [מנחות כ"ו ע"ב] אינו מעלו ומקטירו לאחר שקיעת החמה, וק' דהא א'[מרינן] [שם מ"ד ע"ב] ומנחתו ונסכיהם אפילו למחר, וי"ל דהיינו בבאין עם הזבח מרבינ' אפי' לילה אפי' למחר, והכא בבאין בפני עצמן, והכי אית' במנחות [ט"ו ע"ב] אדם מביא מנחו ביום ונסכיו מיכאן עד עשרה ימים, אבל באין בפני עצמן לא, דכת' [במדבר כ"ט] מנחתם ונסכיהם ושלמיהם, ודרשי' [תמורה י"ד ע"ב] מה שלמי' ביום אף כולן ביום, וק' דתני הקטורת וכו' קדשו בכלי, ובאיזה כלי איירי אי במכתשת לא מיפסלא בלינה אלא בט'[בול] יום כדאית' בפ"ק דשבועו' [י"א ע"א], ואי איירי בקדושת מחתה מאי האי דתני הוכשרו ליפסל בטבול יום, מעיקר' נמי מיפסל בטבול יום משנתנה במכתשת כדאית' התם בפ"ק דשבועו', וי"ל דבקדושת מחתה איירי ואז הוכשרו ליפסל בטבול יום מן התורה אבל מעיקר' בנתינת במכתשת לא מיפסלא אלא מדרבנ', וק' מהא דאמ' בפ' הוציאו לו במס' יומא [מ"ח ע"א], דבעי חשב בחפינת קטורת מהו, ת"ש הוסיף ר' עקיב' הלבונה וקטורת וגחלים שאם נגעו טבול יום במקצתו פסל את כולן ומדפסלא ביה טבול יום מיפסלא ביה לינה ומדפסלא ביה לינה פסלא מחשבה, וק' למה ליה לאתויי מדיוקא דפסלא לינה הא קתני הכא דפסלא ביה לינה, ועוד מאי האי דקא' מדפסלא טבול יום פסל בה לינה והרי קטורת כשנתנה במכתשת דפסל טבול יום ולא פסל לינה, וי"ל (דהיכא) [דהכא] דלא פסל טבול יום אלא מדרבנן לא פסל לינה אבל התם [יומא מ"ח ע"א] פסל טבול [יום] מדאורית' מכח צירוף, דנפק' לן [תמורה כ"ג ע"ב] מכף אחת, הכת' עשה כל מה שבכף אחת, וממתני' לא בעי לאוכוחי דפסיל ביה לינה דשמא היינו מדרבנ' ואי לא הוה ביה פסול אלא מדרבנן לא הוינא דייק מדפסל לינה פסל מחשבה, אבל בצירוף דאורית' מוכח שפיר, ואפי' למ"ד צירוף דרבנן ומעלה הוי בפר' כל שעה [פסחים י"ט ע"א], מ"מ מוכח שפיר, דלא הוו תקני רבנן צירוף אלא בדבר שפוסל בה לינה מדאורית', ופי' זה קשה למה שפי' הקו'[נטרס] בפ"ק דשבועו' [י"א ע"א] דקא' שאני קטורת הואיל וצורת' כל השנה כולה כלו' אינה משתנה ממראיתה ולהכי לא פסל' בה לינה בנתינת מכתשת, ואו' רש"י ומיהו משנתנה במחתה פסלה בה לינה מדרבנן, וכן פי' פר' הוציאו לו במסכ' יומא, ופר' זה אינו כדפ'[רשתי] הכא שפסול מן התורה, אלא יש לפ'[רש] שאני קט'[ורת] דרחמנ' [אמר] לעשותה בפעם אחת לצורך כל השנה ואי איפשר שתיפסל בלינה על ידי המכתשת, ומההיא דהוציאו לו [יומא מ"ח ע"ב] קשה דקא'[מר], מדפסל בה לינה פסל בה מחשב' ובמס' זבחים [ק"ד ע"ב] בעי חשב בפרים הנשרפי' מהו וי"ל דההוא דיחוי בעלמא הוא. ופיגול אין בהן, כדמפ' ואזיל. זה הכלל כל דבר שיש לו מתירין, כגון בשר שהדם מתירו לאכילת אדם וכן האימורים שהדם מתירו לאכילת מזבח, ועיקר פיגול בשלמי' כת' [ויקרא ז'] ובעינן דומיא דשלמים שיש לו מתירין כגון זריק' הדם.
<h2>דף י:</h2>
מה"מ, דחייבין עליהם משום (פיגול) [נותר] וטומאה. בידיעה אחת, שאין צריך ידיעה בתחילה אלא לבסוף מביא קרבן. וקרבן קבוע, חטאת קבוע בין לעני בין לעשיר ולא בעולה ויורד. ולא הותר מכללו, בשום מקום. בשתי ידיעות, בתחלה ובסוף כדאיתה בפ"ק דשבועות [ב' ע"א]. והותר מכללה, בצבור. בכל הקדשי', מהכא מרבינ' דבר שאין לו מתירין, וק' דאית' בפ"ק דשבועות [ז' ע"א] (שש) [שלוש] כריתות בשלמי', גבי טומ', למה אחת לכלל ואחת לפרט, ופי' שם הקו'[נטרס] לפי שמרוחקין זה מזה הוו כמו כלל ופרט וכלל, וק' כיון שדנין אותו בכלל ופרט וכלל א"כ לימ' כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שיש לו מתירין לאפוקי כל הני, ואי מקרא דכל הקדשי' הלא היינו הכלל ונימ' דאתא פרט ומעטיה, ואי גר' הכא אשר הם מקדישי' לי ניחא, דמרבי ליה מקרא שכת' בו הפרט, צ"ע, שיוכשר ליקרב, פי' שיהא ראוי ליקרב. עד שיקדיש בכלי, כדתני [י' ע"א] קדשו בכלי הוכשרו וחייב משום טמא. וק' דבפ' הקומץ רבה [מנחות כ"ה ע"ב] נפקא מקרא אחרינא דאינו חייב משום טומא' בשאינו ניתר לטהורים. וי"ל דמהתם לא נפקא לן דדבר שאין לו מתירין משיוקדש בכלי, אינמי מהתם לא הוינא ממעט אלא בשר טמא לפני זריקה שלא יהיה ניתר לעולם, אבל טהור שיהיה ניתר לאחר זריקה ה"א דניתר לטהורים קרינא ביה וחייב אפי' לא קרבו מתירין, קמ"ל הך קרא דהכא, ואי מהך קרא הוינא מרבה אפי' פיגולין ונותרות הואיל וקרבו מתיריו קמ"ל קרא דהתם, וצ"ע לשם.
כל חטאת נקיבה היא, וקא'[מר] אם ילדה, ולדה תמות, וכן תמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה, ולא שייך לחלק בין כפרו ובין לא כפרו כדמפליג בסיפא, ושעברה שנתה ושאבדה ושנמצאת בעלת מום, פי' שאבדה מהדר אתרויהו. ה"ג אם כפרו בעלים תמות, ולא גר' אם משכפרו, דהוה משמע שאבדה משכפרו, וזה אינו, דפשיטא כיון שלא אבדה עד לאחר שכפרו בודאי נתכפר באחרת, אלא מיירי שאבדה קודם שכפרו והפריש אחרת ונמצאת בעלת מום אם כפרו הבעלים כבר תמות, דהוה ליה חטאת שנתכפרו בעליה ולמיתה אזלה. ואינו עושה תמורה ולא מועלין, דלא חזי להקרבה ולא לדמים דהא מתה.
<h2>דף יא.</h2>
ואם עד שלא כפרו תרעה ועושה תמורה, דקדושת דמים הוא עושה תמורה. ומועלין בה, דהא חזיא להקרבה. המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראוין להביא כולן שלמים, ושלמי' אין בהם מעילה, יש מפ' דאין מועלין במקצתן אבל מועלין בכולם שדמי עולה וחטאת מעורבין בהם, דהכי אמ' פר' מי שאמ' הריני נזיר ושמע כו', נפלה דמי חטאת מבינייהו חצי מעות עולה וחצי מעות שלמי' ומועלי' בכולן, וי"מ אין מועלין בכולם שראויין לבא כולם שלמי', ותי'[מה] א"כ התם בנזיר [כ"ד ע"ב] דפריך אסיפ' דתני סתומי' יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן, ומאי פירכ', והלא ראויין להביא כולן שלמים, וי"ל דסיפ' לא הוי דומיא דרישא, דהא רישא בסתומין מיירי ולמה הזכיר סתומי' בסיפ' דתני מת והיו לו מעות סתומין אלא ש"מ דלא הוי דומיא דרישא, אינמי י"ל דרישא שהוא חי ויכול להתנדב קתני שראויין להביא שלמים, אבל סיפ' דמת פריך שפיר דשמא בדעתו היה להקריב כולן ודמי חטאת מעורבין בהן. מפורשין, שא' אילו לחטאת ואילו לעולה ואילו לשלמים. ילכו לים המלח, לפי שמתו בעלים, ונאכלים ליום, ולילה כדין שלמי נזיר. ואין טעונין לחם, דכת' [במדבר ו'] ונתן על כפי הנזיר, וליכא, ומדאין קא' אין טעונין זרוע, משמע שטעונין זרוע, אע"ג דא"פ [דאמרינן פרק] מי שא' הריני נזיר ושמע [נזיר כ"ד ע"ב], ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן אין טעונין זרוע, היינו אין טעונין תנופת זרוע, אינמי אין טעונין שתהיה בשלה עם האיל ולשם פי'[רשתי].
מאי שנא רישא דלא מפליג ומאי שנא סיפ' דמפליג, ל"ג אלא גר' מאי שנא רישא, מאי שנא דקא מפליגי בתרי בבי, דתני ברישא ימותו בתלתא והדר בסיפ' תני אתרתי ימותו, וי"מ מאי שנא רישא דלא מפליג בין כפרו ללא כפרו, ולא נהירא כדפ'[רשתי] במת'[ניתין] דלא שייך לאיפלוגי ברישא אלא בסיפא, כן מוכח בתמורה [כ"ב ע"א] פר' ולד חטאת דדייק אמאי לא תני להו בהדי הדדי. רישא פסיקא ליה, דליכא לפלוגי בין כפרו ללא כפרו. הא תנא גבי תמורה, כלו' תנינא חדא זימנא במס' תמור' [כ"ב ע"א] ואמאי הדר תנייה הכא. תנא התם משום תמור', דעיקר מסכ' בתמו' מיירי ותנא התם מעילה אטו תמורה והכא דעיקר מכילתין במעילה תנא תמורה אגב מעילה.
מפני שהם ראויים להביא תורים שלא הגיע זמנם, פי' להמתין להקריבם עד שיהיו גדולים. ובני יונה שעבר זמנן, ק' למה יקנה אותם הא לא יהיו לעולם ראויים, וי"ל דאגב ריהטא דנקט לקמן [י"א ע"ב] תרויהו נקטיה הכא, והק'[שה] מר"ה ליתני נמי בני יונה שלא הגיע זמנם כמו לפני שיעלעו דם דלא חזו כדאית' פ"ק דחולין [כ"ב ע"ב], ובתורין שלא הגיע זמנן לית בהו מעילה כדתניא במתני' לא נהנין ולא מועלין, א' רבה, גבי נזיר אמרה תורה במעות סתומין הבא שלמי', פי' לפי שמצוה עליו להביא שלמי' עם חטאתו ועולתו להכי אמ' במעות סתומין אין מועלין שראוין להביא כולן שלמי', הכא מי אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנם, וכיון שאין מצותו בכך מאי טעמ' דקא' אין מועלין שהן ראויין להביא תורין שלא הגיע זמנם. דם תחילתו קל, דאין מועלין בו. וחמור בסופו, דמועלין בו. שיתין, הן הנקבים שבצד המזבח שבהן יורדין הנסכים.
מועלין, פי' לאחר שיצא לנחל קדרון, דאי קודם קשיא דר' שמעו' אדר' שמעו', דהא אמ' במת' אין מועלין בתחלה. מאי טעמ' דמאן דא'[מר] אין מועלי', כך כתוב בספרי', וק' דהכי נמי מצי למיבעי למ"ד מועלין אמאי אין מועלין לכתחלה, אלא ה"ג עד כאן לא פליגי אלא מדרבנ' אבל מדאורית' אין מועלין, פי' דאי הוה ביה מעילה דאורית' היו מועלין בו לכתחלה. לכם שלכם יהא, גבי דם כתי' כי נפש כל בשר דמו בנפשו [ויקרא י"ז] ואני נתתיו לכם לכפר על נפשותיכם. מה לאחר כפרה אין בו מעילה, פי' לפי שנעשית מצותו.
<h2>דף יא:</h2>
והרי תרומת הדשן, שהיה לוקח מלא מחתה דשן מעל גבי המזבח ומניחו במזרחו של כבש ונבלע במקומו ואסור בהנאה. ב' כתובין הבאין כאחד, משמע הא לאו הכי למדין מתרומת הדשן לחיוב מעילה לאחר כפרה, וק' א"כ לישתוק מהא דדריש לפני כפרה כלאחר כפרה, דהא ילפי' מתרומת הדשן, וי"ל דאי לאו הוא לא הוה ידעינ' אי נילפיה מתרומת הדשן לחייב מעילה לאחר כפרה או משאר קדשים שאין מעילה לאחר כפרה דממונא דכהן הוא, וכי פריך והרי תרומת הדשן ה"פ כיון דחזינן תרומת הדשן שיש בו מעילה לימ' דאתא הוא דכת' גבי דם לאקושה לתרומ' דשן דלהוי לאחר כפרה כלפני כפרה, ולא לומ' להפך לשנותו מכל הקדשי' דאית בהו מעילה. ואברי שעיר המשתלח, שנדחף מן ההר ונעשית אברים אברים. ובגדי כהונה, דכת' [ויקרא ט"ז] ופשט את בגדיו והניחם שם, מלמד שטעונין גניזה. אלא לר' דוסא, פי' אי סבר לה כמא"ד אברי שעיר המשתלח נהנין בהם מאי איכ' למימ'. אלא למ"ד מלמדי', אי סבר כר' דוסא מאי איכ' למימ'. תרי מיעוטי כתיבי, חד גבי עגלה ערופה דכת' [דברים כ"א] שם, וגמרי' שם שם ממת דכת' [במדבר כ'] ותמת שם מרים, לאוסרו בהנאה, וק' למה לו ג"ש דשם שם וקרא דכפרה דכת' ביה כקדשים לאוסרו בהנאה, וי"ל דאי לאו שם שם מכפרה לא הוינא חזי איסור הנאה לאחר מצותו, ואי משם שם ה"א דווקא לאחר עריפה אבל קודם שרי קמ"ל, אינמי סד"א דעורה שרי כקדשים להכי אצטריך ג"ש דשם שם, וק' אמאי לא הוי תרומת הדשן ודשון המזבח הפנימי ועגלה ערופה ג' כתובי', בשלמא לפי'[רוש] שנפרש לקמ' מועלין מדרבנן גבי דישון מזבח הפנימי, ניחא, דלא שייך למי'[מר] ג' כתובין במילת' דרבנן, אבל לפי'[רוש] שיני ק', וי"ל דתרומ' הדשן ודישון מזבח הפנימי הוי חד, אך ק' למה לי תרי מיעוטי בחד מיעוטא סגי, וי"ל דאי ליכ' אלא חד מיעוט' הוינא גמר מאידך מידי דדמי טפי.
לימ' מתני', דקתני בנסכי' לאחר שירדו לשיתין. דלא כר' אליעז' ב"ר צדוק, דלדידיה כיון דלשריפה הן בקדושה אית ביה מעילה. לול קטן, פי' שהכבש היה רחב י"ו אמה וגבוה ט' אמה כגובה של מזבח, ולא היה מגיע ראש הכבש אצל המזבח רק בח' אמות, (במערביות) [ובמערבו] של כבש היה קצת אויר בין ראש הכבש למזבח בעומק עד הארץ ט' אמה ומוקף מחיצות והוא נקרא לול קטן. אחת לע' שנה, היה מתמלא. וכת' התם ושרפת את הנותר באש, וק' מנלן שהיו יורדים לשם, י"ל דלהא לא צריך קרא, אינמי יליף מנותר מה נותר מצוה לשורפו ה"נ מצוה לשורפו כשהיה מלא, אפי' תימ' ר' אלע' ב"ר צדוק ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, כלו' ואין לדמותה זה לזה, ויש גור' אפי' תימ' ר' אלע' דאיקלט, פי' מתני' איירי בלא ירד לארץ אלא קלטו בכלי מן האויר ור' אלע' איירי כשירד לארץ דלא נתקדשו אלא כשירדו לארץ, ובמ' סוכה [מ"ט ע"ב] לא גר' הכי אלא ה"ג התם, לימ' מתני' ר' אלע' ב"ר צדוק, דקתני לא נהנין ולא מועלין מכלל דאיפשר ליהנות מהם, דאי כרבנן, דאמרי דשיתין יורדין עד התהום אמאי איצטריך למימר לא נהנין פשיט' שאינו יכול ליהנות מהם, דהא נחיתי לתהום, אלא פשיט' דאתיא כר' אליע' ב"ר צדוק, ואע"פ ששריפתה בקודש אין מועלין שאין לדמות שריפתה בקדושה למעילה, ומשני אפי' תימ' רבנן ודאיקלט, כלומ' בההיא דאיקלוט איצטריך מתני' לאשמועי' דאין נהנין, ובשמעתין יש עוד לשון אחר איכ' דאמ' לימ' מתני' ר' אליעזר בר' צדוק ודאיקלט, פי' מתני' איירי בההיא דאיקלט, דלרבנן בהנהו דשיתין לא היה יכול להכניס שם כלי לפי שצרים הם, ומשני אפי' תימ' ר' אליע' ב"ר צדוק ובדלא איקלט, והא דקתני שריפתה בקודש, מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמ'. דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין.
המקדיש דישונו, יש מפ' דבדשון מזבח איירי, וק' למה צריך להקדישו הא אסיר וקאי, ולמה שפי'[רשתי] (י"ב ע"א) דאינו אסור אלא מדרבנן ניח' שהקדישו לחול עליו איסור דאורית', אבל למה שפי'[רשתי] שיש בו איסור דאורית' קשה למה לו להקדישו, וי"ל הכא במקדיש אפר כירתו, וא"ת מאי קמ"ל פשיט' דקדוש, י"ל דס"ד לא ליחול עליו הקדש לפי שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית קמ"ל.
<h2>דף יב.</h2>
גמ' בשלמא מזבח (הפנימי) [החיצון] דכת' ושמו אצל המזבח, לכאורה משמ' פי'[רושו] בשלמ' מזבח החיצון דלא נהנין, וק' דא"כ מהאי קרא נימ' דמועלין כדא' לעיל [י"א ע"ב] דתרומת הדשן מועלין בו מהאי קרא, לכן יש לפר' בשלמ' מזבח החיצון יש בו מעילה דכת' ושמו, אפי' לאחר מצותו, ואמתני' מהדר דמשמע דווקא דישון מזבח הפנימי לא מועלין אבל של חיצון מועלין, ואהא דייק בשלמ' חיצון וכו' אלא מזבח הפנימי מנלן, פי' מנלן דמועלין לפני דישון, דמש'[מע] מתני' לאחר דישון אין מועלין הא לפני דישון מועלין, ומנלן הא. והסיר מראתו בנוצתה אל מקום הדשן, ומהתם שמעי' שהדשן אסור כמו מוראה. ואם אינו עניין לחיצון, דחיצון נפק' מושמו תנהו עניין לפנימי. מנורה מנלן, דאסור ומועלין קודם דישון. דשן הדשן, מה"י דהדשן מרבה מנורה, וק' להאי פי' דא"כ הוכחנו דבמזבח הפנימי לפני דישון מועלין והאמ' בפ' כל שעה [פסחים כ"ו ע"א] גבי קטורת שהיה על מזבח הפנימי דאין מועלין בה משתעלה תימורתו, והיינו קודם דישון, על כן יש לפר' בשלמ' מזבח החיצון, אשכחנ' דטעון דישון דכת' ושמו, ומייתי קרא להשמיענו דקבע לו מקום דאי משום דישון לחוד הוה ליה לאתויי והרים את הדשן, אלא פנימי מנלן דטעון דישון. אימ' אידי ואידי למזבח החיצון ולקבוע לו מקום, פי' לקבוע למוראה מקום שתהא במקום הדשן של מזבח החיצון. א"כ לימ' קרא אצל אצל, פי' לא ליכתוב אלא אצל במוראה ואצל במזבח החיצון ולגמרינהו מהדדי בג"ש דאצל אצל. מנורה מנלן, פי' מנלן שיש בו קביעות מקום, אבל לא בעי מנלן דטעון דישון, דבהדיא כתי' ביה [שמות ל'] בהיטיבו את הנרות, והשת' ליכ' מעילה לא לפני דישון ולא לאחר דישון ואפי' קודם דישון ליכ' מעילה מדאורית', ואל תתמה דקודם מצותן אין בו מעילה, דהא נסכים נמי אע"ג דעדיין לא נעשית מצות שריפת' אין בהם מעילה וכן נמי הדשן, דאיכ' למ"ד לעיל פ"ב [ט' ע"א] אין בו מעילה אע"ג דאכתי לא נעשית מצות הוצאה, ובירושלמי דיומא [פ"ב ה"ה] משמ' כן כהאי פי' דבעי מנלן דאיכ' דישון, דגר' התם דישון מזבח הפנימי מנלן דא' קר' [ויקרא א'] והסיר את מראת' בנוצת' והשליך אותה [אל] מקום הדשן אצל המזבח מה תלמוד אי לקבוע לו מקום, פי' שתהיה אצל המזבח, הרי כבר נאמר אצל המזבח ואם ללמד שתהא במזרחו של כבש הרי כבר נא' קדמה אף הוא דרש אצל אצל, לשון הירוש', ופי'[רושו] כאן מה שפי'[רשתי] למעלה, אשכחנא דשון, דאסור בהנאה מניין, ק"ו ומה מזבח החיצון אסור בהנאה פנימי לא כ"ש, אינמי מהכא אל מקום טהור [ויקרא ו'] שיהא מקומו טהור מליהנות ממנו, זה לשון הירושלמי, וש"מ דבעי מנלן דשון הפנימי, והא דלא בעי בשמעתין מנלן דאסור בהנאה, משום דסמיך ארישא דירושלמי, אינמי יש להשוות כל הדישונים פנימי לחיצון, ולפי הירושלמי דאסור בהנאה מן התורה יש לפר' הכא בשלמ' חיצון, אסור בהנאה מן התורה דכת' ושמו, ואע"פ [כן] אין מועלין דליכ' אלא איסור הנאה, והא דקא' לעיל [י"א ע"ב] ומועלין בו, לאו דווק', אלא איסור מעילה קא' כלומ' איסור דאורית' וקרי ליה ב' כתובי', דומיא דעגלה ערופה שאין בו אלא איסור הנאה ולא מעילה, אלא פנימי מנלן, דאסור בהנאה מדאורית', והשת' הוי פי' מתני' לא נהנין מדאורית' ולא מועלין מדאורית', וכי האי גוונא לקמן [י"ב ע"ב] חלב המוקדשי' וביצי תרין לא נהנין ולא מועלין דאורית', ושם [י"ג ע"א] אפר' בע"ה.
כל הראוי לאחר זמן להקדישו עובר בלא תעשה, דכת' [דברים י"ב] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה, לגבי גלגל מחוסר זמן דא' רחמנא לא תעשון. בשלמ' ר' שמעו' לטעמיה, קש' למה לי למימ' לטעמיה בלאו הכי ניח' ליה, מדבעי אלא לרבנ' וכ"ו, מכלל דאי אמ' רבנ' כר' שמעו' במתני' הוה ניח' ליה אע"ג דלא (אזיל) [אזלי] לטעמי' בהדיא דכל הראוי, י"ל דלרווחא דמילת' קא'[מר]. מאי שנא ממחוסר, דלא נהנין. ומשני מחוסר זמן דבר פדיון הוא ודמי לבעל מום דבר פדיון הוא, ומועלין בו דהוי קדושת דמים דראוי הוא להקריב מדמיו קרבן. אבל עופות דאין מום פוסל בעופות, כדא' [קדושין כ"ד ע"ב] תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ואין פדיון לעופות, (וא"כ) [וא"ת] מ"מ כי הוי מחוס' אבר יפדנו דמחוסר אבר פסול לעופות כדאית' פ"ק דקידושין [כ"ד ע"ב] מן העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר, י"ל דלא פלוג, מכאן ק' לפרש"י דמסכ' כריתות פ"ג [כ"ח ע"א] גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קרבן עני והעני ופרשי דקדושת דמים מדחה, והק' רש"י היכי מדחה מ"מ [מקדושת מזבח] [ו]תיפדה ותי'[מה] הא אין פדיון לעוף, וי"ל דהיינו דווק' היכ' דחל עליו קדושה אבל התם שלא חל קדוש' עליו מעולם דהיה עשיר כשהפריש, ולא נהיר' דהכא נמי לא חל עליו קדושה כלל על בני יונה שעבר זמנן. ותקשי לך מתני' בני יונה שעבר זמנם וכי קדושה שבהם להיכן הלכה א"ל מודינא לך דאיכ' מעילה, אין לפר' בבני יונה שעבר זמנם איכ' מעילה דרבנ', דהא כל [לא] נהנין ולא מועלין רוצה לומ' לא נהנין מדרבנן, אלא ה"פ מודינ' לך בדעולא דאיכ' מעילה דרבנ' בקדשי' שמתו מדקא' דבר תורה, ואין אני מקשה כמו שאתה סבור שתהא מעיל' אף לאחר שמתו דא"כ תקשי לך מתני', אלא כך אני מקשה וכי קדושה קלה שבהן להיכן הלכה דמשמע קדשי' שמתו אף קדשים קלים שמתו. מי איכ' מידי דמעיקר' לית בה מעילה, אף דרבנ' והשת' איכ' מעילה דרבנ', והיינו דקא' וכי קדושה קלה שהייתה בהם קודם שמתו להיכן הלכה. התם נמי, בדם יש בתחילה מעילה מחיים.
<h2>דף יב:</h2>
הדין פרש מעלמא אתי, אע"ג דלא מקיימ' בלא פרש אין מועלין בו, אבל דם מגופה קאתי. מסייע ליה לר' אלע', הא דקתני בתוספת' בסיפ' דהך דהזבל והפרש שבחצר של הקדש. כל מקום שאמ' חכמי' קדוש ואינו קדוש, כגון לא נהני' ולא מועלין. יפלו דמיו ללשכה, פי' הנהנה יביא כדי הנאתו ללשכה וכן אמ' ר' אלע', משום דאיכ' למא'[ן] דא'[מר] לא נהנין דליכ' אלא איסור הנאה אבל לא משלם מה שנהנה.
בד"א בקדשי מזבח, דאין מועלין בראוי למזבח. אבל בקדשי בדק הבית מועלי', בכל, ובגמ' פרי' קדשי מזבח כי אקדשי' קדושת דמים מי לית ביה מעילה, בכל מה שיש שם, דשבק קדשי מזבח ונקט קדשי בדק הבית, ומשני ה"ק שהקדישו קדושת הגוף למזבח.
<h2>דף יג.</h2>
כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, דהמתפיס תמימים לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם. והשת' מפר' ליה ואזיל, בור מלא מים, ראוי לבדק הבית לגבל טיט לבדק הבית ולא למזבח דאילו לניסוך המים מים חיים בענן. אשפה מלאה זבל, אינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית לצרכי בניין. שובך מלא יונים, ראוי לקרבן למזבח ולא לבדק הבית. אילן מלא פירות, למזב' לביכורים ולא לבד' הבי'. שדה מלא עשבים, לא למזבח ולא לבד' הבי', בפ' המוכר את הספינה [ב"ב ע"ט ע"א] פרשב"ם שמועלין בבור כגו' שנהנה ממנו שתלה חפציו בבור, ולא נהי'[רא] דהא אין מעיל' במחובר כדא' בהשולח [גיטין ל"ט ע"א], וכן בגמ' פריך והא תלוש בענן, לכך י"ל שעקר חוליא מן הבור ונהנה. ואחר כך נתמלא, כיון דההיא שעתא לא הוה אין מועלין במה שבא אחר כך. שהן גידולי הקדש, שגדל מגוף השדה. ולד המעושרת, ולד בהמת מעשר. לא ינק מן המעושרת ואחרים מתנדבין, פי' יש מתנדבין קודם שתהא מעשר שאם תהא מעשר שיינק וולדה ממנה, וכן וולד המוקדשי', לא יאכלו מגרוגרות של הקדש, דכת' [דברים כ"ג] קמת רעך, ולא של הקדש, ולא דווק' נקט גרוגרות דאפי' של הדיוט נמי לא כדא' בהשוכר את הפועלין [ב"מ פ"ט ע"א] מה דייש שלא נגמרה מלאכתו למעשר יצא הבודל בגרוגרות, אלא הכא מיירי (בתנאים) [בתאנים]. כרשיני, מאכל בהמה. שרשי אילן הקדש הבאין בשל הדיוט, אין מועלין דאין מעילה בגידולין. ושל הדיוט הבאין בשל הקדש, בפ' לא יחפור [ב"ב כ"ו ע"ב] אמרי בתר אילן אזלינ'. מעיין היוצא, פי' שאינו נובע אלא עובר לפניו ולהכי יצא חוץ נהנין. המים שנסך, פי' מים שמנסכין בחג בצלוחית. שבאשירה יתיז בקנה, בגמ' [י"ד ע"א] מפר'. החורש, פי' יער, תרגום [דברים י"ט] יער חורשא, יש מפ' החרישית אבנים שזורקי' שם לבניינים. לא בשפוי, פי' קסמין דקין. נבייה, פי' עלין.
העברה העברה מבכור, דכת' במעשר [ויקרא כ"ז] כל אשר יעבר תחת השבט, וכת' בבכור [שמות י"ג] והעברת כל פטר רחם. מה בכור מועלין בו, וק' והא בכור זכר הוא וליכא חלב, וי"ל דגמרי' מיניה שימעול בכל אשר בגופו. אמו אמו, בקדשי' כת' [ויקרא כ"ב] שבעת ימי' תהיה תח' אמו, ובבכור כת' [שמות כ"ב] שבע' ימי' יהיה עם אמו, וק' דהכא גמר מאמו וביוצא דופן [נדה מ' ע"א] גמר קדשי' מבכור מג"ש דלידה, והתם נמי קא' מסתבר' מבכור הוה ליה למילף שכן אמו אמו, וע"ק לעיל [י"ב ע"ב] קא' חלב המוקדשי' וביצי תרין לא נהנין ולא מועלין, משמע דהוי מדרבנן, וי"ל דהכא נמי מדרבנן, וה"פ מדקא'[מר] ואחרים מתנדבין כך, ומדיכול להתנות ש"מ דליכ' איסור' דאורית'. מנהני מילי, ויליף מבכור דמועלי' בו אף מעשר, וכיון דמבכור יליף מינה מה בכור לא שייך בה חלב דזכר הוא אף כאן מועלין בחלבו, ולפי' זה מתרץ הר"ר יוסף קלצון דאצטרי' תרי ג"ש דאי ליכ' אלא חד ה"א דלא יליף להתיר חלב מבכור דאין דנין איפשר מאי איפשר להכי איצטרי' ג"ש דאמו אמו לדון איפשר מאי איפשר, והק' הר"ר יחיאל מפריש דבפ"ק דמכות [ה' ע"א] תני אין משלשין במכות ויליף מג"ש דחייבי מיתות, אלמא דנין איפשר מאי איפשר על ידי ג"ש, דבמיתה לא מצי למהוי שילוש, ויש מפר' דחלב שבגוף הבהמה אסור מדאורייתא אבל חלב שפי' מדדי הבהמה קדוש[ת]ה הוי מדרבנ' ובההיא לא נהנין ולא מועלין, ופי' זה אינו, דע"כ אפי' פיר'[ש] אסור מדאורית' מדממעט קרא חלב פסולי המוקדשין מדכת' בשר ולא חלב, מכלל דקדשים אסור, ואין לומ' דלא אתא קרא אלא לאסור לחלוב ולא לאסור החלב, דהא פ"ק דבכורות נפיק דחלב חולין מותר מדאצטרי' למיסר חלב של פסולי המוקדשי', אלא נר' לפר' דה"ג (במכילתיה) [במכילתין] מה בכור לא יונק אלא מן החולין, דאמו הויא חולין, אף ולד מעושרת, ועיקר, וי"מ דהחלב שהיה בשעת שהקדישו אסור מן התור' אבל החלב שבא משהקדישו הוי מדרבנן. דשו שלו ולא של הקדש, וק' אמאי אצטריך קרא דרעך [דברים כ"ג] לגבי פועל למעט הקדש והאי קרא, ליגמרו מהדדי, צ"ע. קלעילין, מיני קטנית. ש"מ אבקי מעלי לה, פי' אבק השדה טוב להם, דאי לא הכי אמאי מעל הא אין מעילה במחובר.
<h2>דף יג:</h2>
אין מועלין בכולו, פי' בכל (מקום) [המים] שבכד אלא בשיעור ג' לוגין, ופרי' והא קתני סיפא נתנה לצלוחית מועלין בהן, והיינו ג' לוגין, שכך היו נותנין לצלוחית, ומשמע הא מעיקרא לא. אי מה להלן יין ג' לוגין כו', ומדקא מתמה מכלל דלא הוי שיעור למים, ולטעמך דמנחם קא', אבל לדידיה יש שיעור, ולדידך אמאי אמרת אין שיעור.
<h2>דף יד.</h2>
היא גופה לא מצלה, מלהשתבר. לאו דאיתבר מגופה, פי' שנשתברו מאיליה, ומ"מ יתיז בקנה ולא ביד דאי ביד יאמרו ששיבר מן האשרה ביד ובטלה ונמצא ישר' מבטל ע"ז ואי איפשר לו לישר' לבטלה וש"מ דמותרת. דאיתבר מעלמ', לא הוי כלל מן האשרה. בגידולין הבאין לאחר מיכן, דאם לא כן ק' אמאי של הקדש אין מועלין. לישקליה, פי' ביד. יתיז באפרוחים, וק' למה לי [כיון] דאיתבר מעלמ', י"ל דאי מגופה נהנה מן הקן, וק' כיון דשני ליה מעלמ' למה לי יתיז בקנה לישקליה ביד, י"ל אי שקיל ביד יאמרו דקא משבר מגופו של אילן וקא מבטל ע"ז. כאן וכאן, פי' בהקדש ובאשרה, וליכ' חילוק בינייהו, אלא הא דקסבר לא נהנין בשל הקדש בביצים ובאשירה יתיז בקנה אפרוחים.
ביצים כאן וכאן אסורים, הואיל וצריכין לאילן, פי' סוגיא זו בע"ז [מ"ב ע"ב] פר' כל הצלמים.
בונין בחול, שלא היו קונין עצים ואבנים מדמי הקדש ולא היו קדושים עד לאחר שנשתקעו בבניין ואז היו מחללין קדושת מעות על הבניין.
<h2>דף יד:</h2>
מותר הקטורת, שהיו מפטמין ג' מנים ליום הכיפו', ולא היה חופן אלא חצי מנה שזהו מלא חפניו, כמו (במנחה חביתים) [בכל יום] שהיה מקטיר פרס שחרי' ופרס ערבית ופרס הוא חצי מנה, ונשאר מג' המנים ב' מנים וח'[צי], והיינו דאמ' בכריתות [ו' ע"ב] אחת לששים או לשבעים שנה היה חציה של שירים, וי"מ מותר הקטורת שהיו מפטמין שס"ה מנין ולא היו מקטירי' אלא מנה בכל יום לימות הלבנה שהוא שנ"ד ימים נמצא י"א מנים יתירים, וק' שכל היתרה היו מקטירים בחודש העיבור בשנה המעוברת, ועוד מאי קא' לדבריהם אחת לס' או לע' אחת לי"ו שנה היה יותר מחצי שירים, אלא נר' כדפי'[רשתי], אך ק' מאי דקא' אחת לס' והלא אין חשבון ב' מנים וחצי, לס' שנים עולה חצי הפיטום שזהו חצי שס"ה, וי"ל ו' שעות העובר שנת חמה על שס"ה גורם שלפעמים היו אחד לס' שנה חציין, ובשבועות גורס רש"י אחת לע"ב שנה והחשבון מכוון. היו מפרישין ממנה שכר האומנין, פרש"י בשבועו' [י' ע"ב] שהיו מזכין מעות לגזברין ובהכי נפקי לחולין ומחללין הקטורת עליהן ונותנין אותן לאומנין וחוזרי' ולוקחין וק' אמאי לא היו מוכרין אותן, וי"ל דהכי צניעא מילת' טפי, ולדידיה זכוי [לא הוי] דרך מקח וממכר, אלא לא צריך, בלא זכוי יוצאין המעות לחולין אלא כשמסלקו לדבר אחר לב ב"ד מתנה עליהן לעשות כל צרכיהם כדא' פ' בת' דכתובות [ק"ו ע"א] מגיהי ספרי' נוטלי' שכרן מתרומת הלשכה וכן מבקרי מומין, וק' ליתנו לאומני' מעות בשכרם ובהכי ליפקו לחולין הניח' למ"ד אין הקדש מתחלל על המלאכה אל' למ"ד מתחלל על המלאכה מאי איכ' למימ', וי"ל כדא' במס' שקלים הכא באומני בית אבטינס שהיו מפטמין את הקטורת ולהכי נותנין להם קטורת בשכרן, וא"ת ליתבו להם הקטורת ויתחלל על ידם, י"ל דבענן שיהא הקטורת ושכר הקטורת מתרומה חדשה ולהכי מחללינן על מעות תרומה חדשה. והא מעות אומנין קתני, להא דאוקמינ' באומני בית אבטינס לא ק' כלל. והא' שמואל הקדש שוה מנה וכו', הכי נמי ליחלליה על בניין אע"ג דליכ' בניין שיעור מעות. ה"מ דיעבד, מדא'[מר] מחולל. לא ניתנה תורה למלאכי השרת, שיכולין ליזהר מליהנות מהן. ודילמ' בעי למיזגא עלייהו, לסמוך עליהן ואי בנה בקדש אשתכח דקא מעיל. בעצים דמכאן ולהבא הכי נמי, פי' בעצים שאינם עומדי' לבניין מיד גזרינ' דילמא אתי למיזגא. כי תנן מתני' בעצים דיומיה, פי' שעומדי' לבניין מיד.
<h2>דף טו.</h2>
קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעיל' ולחייב עליהם משום נותר פיגול וטמא, פי' אם אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה. קדשי בדק הבית מצטרפי' זה עם זה למעיל', דפיגול ונותר לא שייך בהן, וגם טמא ממעט ליה בפ"ב [י' ע"א] מאשר יקרב, אינמי י"ל דטומא' כת' בכלל ופרט המרוחקי' ונדון כעין הפרט [מה] קדשי מזבח אף כל [וכו']. קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפי' למעיל', ולא שייך בהו פגול ונותר וטמא בקדשי בד' הבי' כדפרי'[שית].
השתא יש לומ' כו', תימ' לישני דלא זו ואף זו קתני, דהכי תנן בריש מכילתין, וי"ל כיון דתנא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, משמ' לישנ' בכל עניינים בין קדשי מזבח עם קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח זה עם זה או קדשי בדק הבית זה עם זה, להכי פריך הא תנא בסיפא בהדיא ולמה ליה למיתנייה בריש', ומשני משו' פיגול נותר וטמא דליכ' בקדשי הבית דלא שייך למיתנייה בסיפא. א"ר [ינאי] מחוורתא, פי' מחוורתא היא זאת וכן הלכה. אלא על קדשי בדק הבית בלבד, ולא אקדשי מזבח ואפי' אקדשי קדשי', ומיהו בעולה מודי דאית ביה מעילה דאוריתא, דא"ר ינאי במ' תמורה [ל"ב ע"ב] בהדיא אין חייבין משו' מעילה אלא בעולה בלבד, ועוד דתנן בכריתות [י"ג ע"ב] יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין וכו', ואשם דקא'[מר] זה אשם מעילות שאכל מן המוקדשין, וליכ' לאוקומיה מדרבנן, דליכ' אשם מדרבנן, וליכ' לאוקומי בקדשי בדק הבית, דתני נותר, אלא על כר'[חך] ליכא לאוקומי אלא בעולה, ובעולה מודה ר' ינאי. המיוחדין לשם, שאין בהם כלל [לא לבעלים ולא לכהנים], ועולה קרינ' מיוחד לשם ואע"ג דעורה לכהנים כיון שהבשר לשם. לא יהא אלא דאקדישי אשפה, פי' שמועלין בה, כדתנן לעיל [י"ג ע"א] פ' ולד חטאת, והך פרכא הויא אליב' דרבנ' דא' קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה דאי לר' שמעון מאי פירכיה הלא אינו בר פדיון דבעי העמדה והערכה ולא דמי לאשפה. מהאי קרא, פי' מיי לא שמעינן קדשי מזבח אלא מקרא אחרינא דמרבי אימורי קדשי' קלי' כדדרשי' בעלמ' [חולין קי"ז ע"א] ליי לרבות קדשי' קלי', והא דר' לשאר מוקדשי', אלא דההוא תנא סבר דשאר קדשי קדשי' מקרא דהכא נפקא ור' ינאי מפיק כל קדשי קדשי' מהתם, והא דנקט ר' ינאי בתמורה [ל"ב ע"ב] אין מועלין אלא בעולה, לא למעוטי קדשי בדק הבית אתא אלא שאר קדשי' לאו מהאי קרא.
<h2>דף טו:</h2>
חמשה דברים בעולה מצטרפי' זה עם זה הבשר והחלב והסולת והיין [והשמן], דמנחת נסכים שיכול להביא עם עולתו. וששה בתודה, שמוסיף על החמשה דעולה הלחם, ולעניין פגול נותר וטמא ולא למעיל', דליכ' מעילה בבשר תודה שהיא קדשי' קלים.
מתני רב הונא לרבה חמשה דברי' בעולם, דמשמ' דאין בשו'[ם] זבח בעולם יותר מחמשה, ולהכי פריך ליה מתודה שיש בה ששה דברי'. אלא תני בעולה, וק' לישני ליה דלצרוף מעילה קא'[מר] לוי"ה.
תנינא להא דתנו רבנן, ק' מאי סייעתא מייתי, אי להצטרף לחייב משום פגול נותר וטמא, הא מסקינ' לקמן תני לזרוק עליהם הדם, דהא חשיב הסלת ומנחת נסכים, ולקמ' אמ' דבמנחה אפי' כולה קיימת לא יזרוק ומוקמי' לה במנחת נסכים, ואין לומ' דמייתי ראייה מהא דעיקר ומצטרפי' דקתני להעלותן בחוץ, וכן משמ' מתני' מדקתני עולה דעיקר חדושו משו' העלאתו לחוץ, הא נמי לית', דקתני נסכים ובשר, ואין שיעורן שוה דהא נסכים בג' לוגין ובשר בכזית, אלא ע"כ הא דמייתי ראייה מפיגול נותר וטמ', וכי קא'[מר] לקמן לזרוק עליהם הדם, אינו מצוה לומ' דסתמי' לפגול נותר וטמא, כאשר אפ'[רש] בע"ה. בעולה אין בשלמי' לא, וק' אמאי לא פריך הכי אמתני', וי"ל דהכא בשלמי' נמי ניתני זבח, אבל במתני' לא מצי תני זבח דא"כ הוה משמע אף בתודה ליכ' אלא ה' דברים, וא"ת א"כ הכא נמי לישני דלא מצי תני זבח משו' דקתני להעלותו בחוץ ואילו שלמי' בשר ואימורי' [קא קשיא ליה אי] מצטרפי להעלותו לחוץ (ואין) [דאין] אכילת אדם ואכילת מזבח מצטרפי', וי"ל ליתני זבח ואימורי' מצטרפי' לפגול נותר וטמא וליתני עולה גבי להעלותו בחוץ. אלא לזרוק את הדם, פי' אימ' עולה ואמורי' מצטרפי' זה עם זה לזרוק עליו את הדם וסמי מיכאן פיגול נותר וטמא. מאן קתני לה ר' יהושוע, דאי לר' אליע' [פסחים ע"ז ע"א] אין צריך שיור בשר, דיש דם אע"פ שאין בשר, ולא נהירא דכיון דבעי למימ' סמי מיכאן פיגול כו' א"כ אמאי קאמ' ומצטרפי' קאי אמילתא דלא קתני בברית' דהיינו לזרוק את הדם דהשתא צריך לאוקמינן דלא כר' אלע' לימ' דמצטרפי להעלותו בחוץ דקתני בברית' וליתי ככולי עלמא, לכן י"ל לזרוק את הדם פי' אין ודאי עולה אין שלמי' לא לזרוק עליהם את הדם כגו' בפגול אם חשב להקטיר חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרף בעולה ולא בשלמי' וכן אם הותיר חצי זית חלב וחצי זית בשר וכן אם נטמ' חצי זית חלב וחצי זית בשר מצטרפין בעולה ולא בשלמי' דאין הקטרה ואכילת אדם מצטרפי', והא דתנן במתני' מצטרפי', זהו כשפגל הכל או הותיר או נטמא הכל ואכל חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרף לחייב האוכלן אבל לעשותן פגול אין מצטרף לזרוק עליו את הדם, והכי אמרי' בזבחים [מ"ה ע"ב] אמורין חייב עליהם משו' פיגול שיש לו מתירין בזריק' הדם ונותר וטמ' מק"ו ומה קומץ שאין חייב עליו משו' פיגול חייב עליו משו' נותר וטמ' לא כ"ש. כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם, [דכתיב] ועשית עולתיך הבשר והדם ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל [דברים י"ב], וכת' בתריה והקטיר הכהן את החלב, משמ' דזורק הדם בין אבשר בין אחלב, כחצי זית בשר וכחצי זית חלב אינו זורק דאין אכילה והקטרה מצטרפי', ובעולה מצטרף דכולה כליל. מנחה מאי עבידתה, פי' מה דם שייך במנחה. נסכים, הבאה עם הזבח ובהא קא'[מר] שאם לא נשתייר מן הזבח אע"פ שהמנחה כולה קיימת לא יזרוק דם הזבח.
התרומ' [ותרומת מעשר] ותרומ' מעשר של דמאי, אבל תרומה גדולה של דמאי ליכ' כדאית' פ"ג דסוטה [מ"ח ע"א] ששלח יוחנן כהן גדול בכל גבול ארץ ישר' וראה שלא היו מפרישי' אלא תרומ' גדולה. מצטרפי' זה עם זה, לאסור אם נפלו בקדירה או בעיסה חולין, ומפר' בירושלמי [פ"ב ה"א] לר' שמעו' נצרכא דאע"ג דא"ר שמעו' תבלין שנים או שלשה שמות אין מצטרף הכא מודי דכולהו תרומ' איקרו, ומשו' חלה וביכורים קא'[מר] דפשי'[טא] דאינך הוו תרומ', דכולהו תרומ' איקרו. כל הנבילות, בין נבלת בהמה טהורה בין נבלת בהמה טמאה.
<h2>דף טז.</h2>
לא שנו, פי' דנבלת טהור' ונבלת טמאה מצטרפי'. אלא לעניין טומאה אבל לעניין אכילה טהורה בפני עצמה, צריכ' שיעור ולא יצטרף טהורה וטמאה, והטעם דנבלת טמאה אין חייב האוכלו משום נבלה דאין איסור נבלה חל על איסור טומא', ואי משכח שום מקום דרב אית ליה איסור חל על איסור וקשיא לך מהא, תשני דהכא אליב' דמאן דלית ליה איסור חל על איסור קא'[מר]. ולוי אמ' אפי' לאכילה מצטרף, דאיסור חל על איסור, ואפי' למאן דלית ליה איסור חל על איסור הכא מודה דמצטרף כיון דמצטרף לטומ' מצטרף לאכילה. איכ' דאמ' פליגא אדרב, דאפי' לעניין טומא' אין מצטרף. ואיכ' דאמ' לא פליגא, ומר אמ' חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי. הא מיתת שניהם מצטרפי וק' לרב, וכ"ש לרב אסי, וא"ת לישני דהכא מצטרף לעניין טומ' דבהא מודה רב, וי"ל דומיא דמיתת פרה וחיי גמל דהוי לאכילה דמחיים ליכ' טומאה, וא"ת דמיירי לעניין אבר מן החי, י"ל דלא צריך צירוף דאי של טמא בכל שהו ואי אינו שלם אינו טמא כלל. הא בחיי שניהם מצטרפי', לעניין איסור אכילת אבר מן החי. ומני ר' יהוד' היא דא'[מר], פ' גיד הנשה [חולין ק"א ע"ב] דאבר מן החי נוהג בין בטהורה בין בטמא ולאפוקי מר' מאיר דקא' אינו נוהג בטמאה. קשיא ריש' וסיפ', דבסיפא תני מיתת חדא וחיי אידך מצטרף ובריש' תני דאין מצטרף, אלא ע"כ הא דקתני בין במיתתה רוצה לומ' אם מתו שניהם אלמ' דמצטרף לעניין אכילה, וליכ' לאוקומי לעניין טומאה דהא דומיא דבין בחייה קתני. האי תנא סבר איסור חל על איסור, ואנ' סביר' לי כמ"ד אינו חל.
<h2>דף טז:</h2>
אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, וק' דבכל משמ' (באיסורא) [דאיסורו] כל שהו, י"ל דהיינו כשהוא שלם, וא"כ קשיא פ"ב דמכות [ט"ז ע"ב], ריסק ט' נמלים ואחד חי וכו', ולשם (מפרש) [אפרש]. פתח הכת' באכילה, [באכילת שרצים] דכת' [ויקרא כ'] אל תשקצו נפשותיכם וגו', (שרצים) באכילת שרצים [וסיים בטומאה]. דכת' אשר הבדלתי לכם לטמא. כאן במיתתן כאן בחייהן, הא דא' בכזית בחייהן והא דאמ' בכעדשה היינו במיתתן, ורב אמ' בחייהן. ופריך והא רב נמי אמתני', פי' הא דא'[מר] רב לעיל לא שנו אלא לעניין טומאה אמתני' קאי והכי נמי מילת' דרב בתרא אמתני' קאי מדתני ליה בהדי האי דלעיל. ההוא דיוקא דילך הוא, כלומ' מה שאתה מדקדק במילת' דתנא דרב קאי אמתני' זהו דיוק שלך ומדעתך אתה אומ' כך אך אני אומ' דרב שמעת' בעלמ' קא'[מר] ולא קאי אמתני'. וקלסיה ר' יוחנן, זהו כמו אמ' מר, כלומ' אמרת דקלסיה ר' יוחנן, אלמ' סבר ר' יוחנן בכזית. במובדלים דבר הכתוב, פי' בח' שרצים שמובדלים בפרשה [ויקרא י"א] משאר שרצים שמנאן הכת', והנהו ודאי איתקש אכילה לטומאה לומ' בכעדשה, ור' יוחנ' דא' בכזית בשאר שרצים, ולא קאי אאיברים אין להן שיעור, דההוא בח' שרצים, מדקא' אפי' פחות מכעדשה מן השרץ מטמא', ואילו משאר שרצים לא מטמו. ליפלוג בין מובדלת לשאינן מובדלת, פי' בין טמא' שמובדלת מחיים מלאוכלה לטהורה שאינה מובדלת מחיים, ונימ' טמאה בכל שהו, דאי בכזית, היכי חייב עליה הא אין איסור חל על איסור ונבלה טהורה בכזית.
<h2>דף יז.</h2>
ומשני קא מקיש להו רחמנא לבל תשקצו, פי' הא דמפלגינן בשרצים בין מובדלין לאינן, היינו משום דכת' [ויקרא כ'] לא תשקצו ברישיה דקרא ומשמע אל תשקצו באכילה, ובסיפא כת' אשר הבדלתי לכם לטמא דמיירי בטומאה, פתח הכת' באכילה וסיים בטומאה לאקושי אכילה לטומא', אבל בבהמה לא מפלגינן.
כל שטומאתו ושיעורו שוין, כגו' דם השרץ ובשר השרץ. טומאתו ולא שיעורו, כגו' עצם כשעורה מן המת ונבלה דתרויהו מטמו במגע ובמשא אדם וכלים, ואין שיעורן שוה דזה בכזית וזה כשעורה. שיעורו ולא טומאתו, כגון מת ונבלה שתיהן שיעורן בכזית ומת מטמא באהל ולא נבלה. לא שיעורו ולא טומאתו, שרץ ונבלה, דשרץ אין מטמא במשא ושיעורו בכעדשה ונבלה מטמא במגע ובמשא ושיעורו בכזית.
הטמאים מלמד שמצטרף [וכו'] שרץ ודם, וקש' דלקמן יליף ליה מוזה לכם הטמ' ובכריתות דרי' מהטמאים, וע"ק דהטמאים מיבעי ליה לאסור צירן ורטבן וקיפן שלהם, וי"ל דעיקר דרשא מוזה לכם הטמא ולא מה' בא עיקר הדרשא, והוי כמו דא' בסנהדרין [ל"ד ע"ב] אין רואין הנגעים אלא ביום מדכת' [ויקרא י"ג] וביום הראות, ופ"ק דמועד קטן [ח' ע"א] נפק' מלי [ויקרא י"ד] ולא לאורי, וכהנה רבות בזבחים. כאן בכולו, פי' כשיצא הדם משרץ שלם מצטרף אף אחר עמו. כאן במקצתו, פי' אם לא פירש הדם (השרץ) [משרץ] השלם אין מצטרף אלא בעודו בו. ומנא תימרא, דשני בין כולו למקצתו בעלמ'. נשפך רביעית דם, פי' של מת ונשפך הדם על הריצפה, והיה מקומו קטפרס, מקום מדרון ונתפזר לכאן ולכאן וליכ' רביעית במקום אחד. איהל, אדם. על מקצתו טהור, שלא איהל על רביעית דם. שהגיס בו טהור, פי' שעירב ממנו (בכן) [בכף] או (במקום) [בקנה]. טהור, המגיסו אע"פ [שאיהל] על רביעית כולו, ולעיל קא' אהל על כולן טמא. אלא ש"מ כאן בכולן, שפירש מן המת כשהיה שלם. כאן במקצתן, שהיה המת חסר כשפירש ממנו.
מוזה לכם הטמא, מה"י דריש. חכם לי בן יוחי, פי' חכם הוא ובטוב השיב. תלמוד ערוך, פי' ידוע לכל ומאי רבותיה, שהרי התלמוד ערוך בפי' ר' אלעזר ב"ר יוסי מוזה לכם הטמא. שפעם אחת וכו', בעי לאתויי ראייה דהא ר' אלע' ב"ר יוסי קא'[מר] לה. סיפר קומי, פי' גילח תגלחת גוים כדי שלא יכירו שהוא יהודי. א"כ לא יעשו מלאכה בשבת, פי' שיש במדרש כל אשר טורחי' ומרויחים בשבוע אוכלי' בשבת. ימלו בניהם, כי הדם היוצא בנערות לא יחזור לעולם. אמרו טבות, פי' בטוב דברת.
<h2>דף יז:</h2>
אילו היה אבא חלפתא קיים, הוא ר' יוסי בן חלפת', יכולים הייתם לומ' תן בנך להריגה, פי' להסתכן בנפשו, ור' שמעון היה סבור שמפני סכנת הדרך אמ' כן ולכך אמ' לו ר' שמעו' כן, וענה לו לא מפני סכנת הדרך אמרתי, אלא דילמ' עניש עלי ר' שמעון, אם אעשה דבר שלא כרצונו, וקבל עליו שלא יענישנו. עקם פיו, פי' דבר בנחת והפך לצד אחר שלא ישמע ר' שמעון. אל יחזיר הבן בשלום וכו', לפי שהשיב בפניו, ואע"פ שחזר כדא"ר אלע' לקמן אני ראיתיו ברומי, איתה במדרש שנתפלל ר' שמעון עליו לפי שהבטיחו שלא יענישנו וכששכב בספינה חלה מחולי אסכרא ודרס אחד מן הספנים על צוארו בלי דעת ויצא האסכרא מתוך פיו ונתרפא, בהגדה. בן תלמיון, שד. שפחה של בית אבא, פי' הגר שפחת אברהם אבינו. ג' פעמים, דכת' [בראשית ט"ז] ג' פעמי' מלאך א'הים. יבא נס מ"מ, אין לחוש רק שיבא הנס. קדים על לברתיה דקיסר, איתא במדרש שא' להם וזה לכם האות כשיצא ממנה ישבר כל הכלים שבבית, דאית' במדרש שאותו שד בן תלמיון נכנס בגופה של בת קיסר ונשתגעה ולא היתה יכולה להתרפות כי אם על יד ר' שמעון, דבההוא אגרא עביד להו קיסר כל דבעו, והיא היתה צווחת הביאו לי ר' שמעון בן יוחי, והכניסם המלך לבית האוצר, ואשכחוה לההוא איגרתא שהיו הגזרות כתובות בו וקרעוה. והיינו דא"ר אלע' ב"ר יוסי, פי' זה המעשה שנכנס לאוצר המלך זהו שא' אני ראיתי הפרוכת ברומי. והיו עליה כמה טיפי דם, פי' מדם פרים הנשרפי' ושעירין הנשרפי'.
אפי' בקל שבהם, לעיל אמ' דאין מצטרף לטמא כל אחד כדרכו הואיל ואין טומאתו ושיעורו שוין והכא אמרי' אפי' בקל שבהן לא. לפסול את הגויה, י"מ דמי"ח דבר הוא ופי' בפ"ק דמס' שבת [י"ג ע"ב]. בחצי פרס, ב' ביצים. מזון שתי סעודות לעירוב, פי' בערוב תחומי' דבענן מזון ב' סעודות. וככותבת ביום הכיפורי', שזה שיעורו, דבהכי מייתבא דעתיה, כותבת היינו תמרה.
לא שנו אלא לטומאה ידים, דהוי דרבנן, שגזרו משום חשדי כהונה ועצלי הכהונה, בסוף ערבי פסחי' [ק"כ ע"ב]. כל שבקדש פסול, וק' בלאו הכי מצטרף דהא ערלה וכלאי הכרם מצטרפין, וי"ל דלר' שמעון אצטריכ' דא'[מר] ערלה וכלאי הכרם אין מצטרף והכא מצטרף, וקש' היאך לוקה מהאי קרא והלא הוא לאו שבכללות כדאיתה בפ"ב דפסחים [כ"ד ע"א], וי"ל דלגבי נותר דכת' בהדיא בהאי קרא [שמות כ"ט] ושרפת את הנותר באש לא הוי לאו שבכללות, ופגול גמר עון עון מנותר.
ומי קעביד שיני ראשון, וק' אין הכי נמי על ידי משקי', י"ל שזהו טומא' דרבנ' ומשו' טומ' דרבנ' לא מצטרף כדאמ' בפגול ונותר דלעיל. מי גרם לשיני ראשון, שנגע בו. ראשון ושיני לגבי שלישי בני חדא בקתא אינון, פי' בני בקעה אחת שעל ידם נעשה שלישי.
<h2>דף יח.</h2>
אין צריך לצרף, וק' דתניא תבלין מב' או מג' שמות מצטרף ר' שמעו' או' שני שמות אין מצטרפי', אלמ' דבעי צירוף, ואין לפר' לשם אין צריכין לצרף כי הכא, דא"כ אמאי נקט שני שמות אפי' שם אחד נמי, ועוד בשמעת' ק' הא דא' בע"ז [ס"ח ע"א] פר' בתר' שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ונצטרפו וחמצו מצטרף ר' שמעו' או' אין מצטרף וקא' דר' שמעו' לטעמיה דא'[מר] ערלה וכלאי הכרם אין מצטרפי', ומה ראייה הא הכא מפר' דאין צריכין צירוף קא'[מר], וי"ל דבשמעתין מיירי לעניין אכילה דומיא דפגולין ונותרות והני ודאי אין צריכין צירוף, וההיא דהתם לאסור העיסה מיירי וההיא ודאי בעי צירוף, דבמסכ' ערלה [פ"ב מ"א] מייתי לאסור [אחרים] דתני ברישא הערלה וכלאי הכרם בטלה באחד ומאתים ובתר הכי קאמ' דערלה וכלאי הכרם מצטרף ר' שמעו' או' וכו', אלמ' לאסור אחרי' קא'[מר], [וב]נפל חצי סאה ערלה וחצי סאה כלאי הכרם למאה סאין פליגי, דלר' שמעון אין מצטרף ובטל כל אחד במאתים חצאי סאין ולרבנן מצטרף ואסירי, והכי אמ' בירושלמי [ערלה פ"ב ה"א] עלה דההיא דהתרומה והביכורים וכו' מצרף, וקאמ' לר' שמעון אצטריך דאע"ג דערלה וכלאים לא מצרפי שהם שני שמות הכא שם תרומה חד הוא, אלמ' דההיא דערלה וכלאי הכרם לא בעי למימר לא בעי צירוף, ומה שפי' רש"י תבלין ג' שמות כגון פלפל ארוך ופלפל שחור ופלפל לבן, לא נהי' דא"כ היכי משכח' שם אחד וב' מינין דקתני התם [ערלה פ"ב מ"י], אלא פר"ת שמות איסורין, כמו של הקדש ושל ע"ז ושל שביעית [ושל] ערלה, ומצינו שמות איסורין בע"ז באיזהו נשך [ב"מ ע"ה ע"ב] מלוה עובר בכל השמות, וכן שלא השם המביאו לידי מכות [מכות ד' ע"א], וכן מוכח הירושלמי שהבאתי.
הבגד והשק, שיעור בגד ג' על ג', שק ד' על ד', עור ה' על ה' והמפץ ו' על ו' ומצטרף זה עם זה, ומפר' במשניות [כלים פכ"ז מ"ג] החמור מצטרף עם הקל ולא הקל עם החמור, כגון ב' משק וא' מבגד אין מצטרף לטמא הבגד אבל ב' מבגד וב' משק מצטרף לטמא השק. מה טעם, פי' הואיל ואין שיעורן שוה מה טעם מצטרפין. מפני שהן ראויין למושב, פי' שיש להם שיעור אחד לעניין מושב, שאם קצץ מכולן ועשה מהם בגד ותקנו למשכב בשלשה מקבל טומא', ואם תקנו למושב בטפח מקבל טומאה, וה"ה דהוי מצי למימר שהן ראויין למשכב בג' על ג' אם קצצו למשכב, ורש"י פי' פי' אחר אם קצץ מכולן שלקח מכולן מעט מבגד ועור ומפץ וחברן ופי' ראשון עיקר, וק' מפ' בהמה המקשה [חולין ע"ב ע"ב] שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס, והא חזי למושב, וי"ל דהתם מיירי שלא תקנו ראשונה לכך. לאחיזה כל שהוא שכן עומד לנוולא, פי' לטווה שכורך בגד ג' קטן על אצבעו. לקוצצי תאנה, שכורכין בגד קטן סביב אצבעותיו מקום אחיזת המגל.
הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אע"פ שלא פגם מעל, בגמ' מפרש דר' עקיב' לא פליג אהא דכל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום, בגמ' מפ' דאקשה רחמנא למעילה לסוטה לע"ז ולתרומה, דבסוטה כת' [במדבר ה'] איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, והתם שינוי רשות איכא שמנחת בעלה ללכת לבועל, ופגם ליכא שבעולה היתה תחילה כדכת' [שם] מבלעדי אישך, שקדמה שכיבת בעל לבועל, ובע"ז כת' [דה"י א' ה'] וימעלו בא'הי אבותם, ואיכא שינוי רשות ופגם, אע"ג דלא שייך פגם כלפי מעלה, נראה הוא כפגם וליכא פגם, וכן הקדש היכא דשייך פגם בענן פגם דומיא דע"ז והיכא דלא שייך פגם מעל בשינוי רשות לחוד שמשתמש תשמיש דחולין דומיא דסוטה. קטלה, תכשיט שנותנת בצוארה ומהדקת כדי שתראה בעלת בשר. כיון שנהנה מעל, כיון דליכא פגם.
בלבושא מציעא, פי' לבוש האמצעי שבין חלוק ללבוש העליון ששוהא זמן מרובה קודם שנפגם לפי שאינו קרוב לבשרו ואינו בגד העליון, ר' עקיב' קרי ליה דבר שאין בו פגם מאחר שאינו נפגם עד זמן מרובה ואע"פ שלא פגם מעל ורבנן קרי ליה דבר שיש בו פגם. ומלמלי, פי' בהניזקין [גיטין נ"ט ע"א] בגד דק חשוב הנמלל ונמתח ביד וכשנקפל הוי כי אמגוזא, ואין רגילין ללובשו אלא פעם אחת בשנה ואינו פוגם עד זמן מרובה.
אחד הנשיא, פי' מלך דכל מקום דכת' (בקרא) [במשנה] נשיא היינו מלך, ואין חילוק בין נשיא לשאר בני אדם. אלא שינוי, כדמפר'[ישנא] במתני'.
<h2>דף יח:</h2>
יכול פגם ולא נהנה, דומיא דע"ז. או נהנה ולא פגם, דומיא דסוטה. ובשליח שעשה שליחותו, דווקא. פוגם ונהנה, שאוכל התרומה. ובשליח שעשה שליחותו, דדרשינן [קידושין מ"א ע"ב] אתם גם אתם לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ה"נ בהקדש בעל הבית מעל על יד שלוחו שעשה שליחותו, ואע"ג דבתרומה לא מהני שליחות לדבר עבירה להקדים תרומה לביכורים, הכא מהני כיון דהכי שליח לא מצי למיהוי אלא לדבר עבירה, וק' אמאי אצטריך לאגמורי הכא קרא דשליח כמותו לחייב המשלח, פשיט', דלא הוי דבר עבירה, דאין מעילה אלא בשוגג, וי"ל דאשמעינן אפי' נזכר שליח בעל הבית מעל, מדאמ' לקמן [כ"א ע"א] נזכרו שניהם חנוני מעל, משמע הא נזכר שליח בעל הבית מעל, ועוד אי לא תימ' הכי, היאך יביא בעל הבית קרבן על ידי שלוחו שמא נזכר שלוחו ויהיה חולין בעזרה, ואין לסמוך על נאמנותו של שליח שלא נזכר כי מי יוכיח שא"ל אמת, וק' אמאי לא גמרי' מעילה מתרומה לחייב בכזית אע"פ שאין בו שוה פרוטה, וגם נגמר תרומה ממעילה לחייב כשיש בו שוה פרוטה אע"פ שאין בו כזית, צ"ע בפ' כל שעה [פסחים ל"ב ע"ב], וק' אמאי אצטרי' לכתוב במעילה [ויקרא ה'] וחמישיתו יוסיף עליו ליגמר מתרומה, י"ל משום נהנה ולא פגם דליתה בתרומה. ובמחובר לקרקע, תרומה לית' אלא בתלוש דכת' דגנך, דאידגן, ואי זרע ליה הדרא לטיבליה. אין לי אלא אוכל ונהנה, דומיא דתרומה. הנאתו והנאת חברו מצטרף, ק' מה צריך לצירוף מיד שנתנה לחברו מעל כדתנן במתני' [כ' ע"א] נתנה לחברו יצא לחולין, י"ל דהכא איירי בקדושת הגוף. לא צרף שתי אכילות, שאם אכל היום חצי זית ולמחר חצי זית אין מצטרף. פגימתו והנאתו כאחד, שנהנה באכילתו.
<h2>דף יט.</h2>
מן הקודש לקודש, שמביא קרבן זה לשם קרבן אחר. עד שיזרוק הדם, ואע"ג דמקודש לחול כיון שהוציא מעל, כדאי' [ב"מ מ"ח ע"א] נתנה לספר מעל מכי משך תספורתא, מ"מ מקודש לקודש לא הוי שינוי למעול עד שיזרוק הדם שיעשה כל עשיותיו לשם אחר, ולת"ק אין חילוק בין קודש לחול.
דהא אימשח בגויה, הנשיא היינו מלך וכן כהן משיח. אקשיה רחמנא לסוטה וכו', קא מפר' למאי הילכתא אקשינהו. פרט למזיק, שפטור מן החומש. כל דבר אכילה, פי' אפי' הוא בר אכילה פטור המזיק וכ"ש מידי דלאו בר אכילה אלא בר הנאה שפטור המזיק.
ודהבא לאו בר איפגומי הוא, בתמי', וכי לא בר איפגומי הוא דקרית ליה דבר שאין בו פגם. דהבא דכלתיה דנאן להיכן אזל, פי' נאן שם אדם עשיר היה והיה לו זהב לרוב, וזהב כלותיו להיכן אזל, אלא פשיטא שחסר ונפגם. א"ל דילמא האי דהבא להיכן דרמיין כלתיך, פי' לעולם אימ' לך לא נפגם אלא השליכה לאיבוד אותו זהב כמו שעושין כלותיך. ועוד נהי דליכא פגם לאלתר לעולם מי ליכא פגם, כלומ' נהי דליכ' פגם לאלתר דלהכי קרית ליה במתני' דבר שאין בו פגם מ"מ נפגם הוא לזמן מרובה, י"מ דנאן כמו דנדן, פי' דנדוניית, אינמי כלתיה שלך שהייתה עשירה.
<h2>דף יט:</h2>
נהנה כבחצי פרוטה ופגם כבחצי פרוטה, שקרע הבגד שוה חצי פרוטה. אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת, שהם קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין. ר' אומ' כל דבר שאין בו פגם וכו', בגמ' פריך היינו ת"ק. נטל אבן וכו', מפר' בגמ'. נתנה לחברו הוא מעל, מיד שנתנה שינה מרשות הקדש לרשות הדיוט. עד שידור תחתיה שוה פרוטה, מפר' בגמ' מאי טעמ'. נתנה לחברו מעל, א"ת דבפ' האיש מקדש [קדושין נ"ג ע"ב] תני המקדש בהקדש אינה מקודשת, וקא'[מר] בשלמ' אשה אשה לא ניח' לה דתתחיל הקדש על ידה, והכא קא' שהנותן מעל, י"ל דמ"מ לא ניחא לה דלעביד המקדש איסורא על ידה. הרי המרחץ פתוחה לפניך, ולא דמי לספר דבעי למימשך תספורת, בפ' הזהב [ב"מ מ"ח ע"א] פריך והתניא נתנה לספר מעל, פי' מיד בלא משיכת תספורת, ומשני בספר גוי דלא קני במשיכה ומעות קונות. ר' נחמיה היא, ובפ' האיש מקדש [קדושין נ"ה ע"א] מוקי לה כר' יהוד' ולא לאפוקי מדר' נחמיה אלא לאפוקי מדר' מאיר דהתם.
באיל האשם, דבכולהו לא כת' אלא וכפר עליו הכהן וגבי מעילה כת' [ויקרא ה'] וכפר עליו הכהן באיל האשם, דמשמע אע"ג דמעל בו מקרי איל האשם ולא נפיק מקדושתו ויש בו מועל אחר מועל. אם אחרים מביא וכו', דכלי שרת מקדש המנחה, ויש במנחה מועל אחר מועל אפי' לרבנן כמו בקרבן, ולאו בהמה דווקא נקט, ותדע דאי יש חילוק בין בהמה למנחה אם כן כי פריך לקמן ר' היינו תנ' קמ' לישני דמנחה איכא בינייהו. האו' הרי עלי עצים, דעצים איקרו קרבן כדכת' בעזרא [נחמיה י'] והגורלות הפלנו על קרבן העצים. טעונין מלח וקמיצה, כדאית' בהקומץ רבה. ר' אומ' יקברו, דבענן העמדה והערכה, והואיל והוו קדשים יש בהם מעילה, ומעילה דקא מוסיף הויא דרבנן כדין קדשים שמתו.
<h2>דף כ.</h2>
בגזבר המסורות לו עסיקי', וכי נטלה לא שינה מרשות שהיה מבתחילה להכי לא מעל. שהניחו על פי ארובה, שלא טח בטיט בחומה ויכול לסלקה כשירצה להכי לא מעל עד שידור תחתיה. וכי בני ליה מיהא מעל, פי' כשדר תחתיו. מסייע ליה לרב דאמ' המשתחוה לבית אסרו, אע"ג דע"ז ליתה במחובר כדכת' [דברים י"ב] אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם, תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש וכן במעילה. הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, והכא אע"פ שנחשב במחובר כיון שהיה קדוש קודם שחברו נראה כנהנה מן ההקדש תלוש כשנטל, אבל בית לא היה ע"ז קודם שנבנית, וצריך לומ' דהאי מעילה הוי דרבנן הואיל ולא הויא אלא משום שנראה כנהנה. התם נמי כשמקדישו ולבסוף בנאו, שהיה, קדוש קודם חיבורו. בבית של מערה, שהיה מחובר מעיקרא. לא פסיקא ליה, דלפעמים מעל ולפעמים לא מעל.
השליח שעשה שליחו' מעל, כדיליף לעיל [י"ח ע"ב] מתרומה. ונתן להם כבד, שלא עשה שליחותו. והם נטלו שלש כולן מעלו, בעל שנעשה שליחותו והשליח הוסיף אחת משלו והן הוסיפו אחת על שליח.
<h2>דף כ:</h2>
כל מילתא דממליך עליה שליח, שאם אמ' אדם לשליח הבא לי בשר ולא מצא אלא כבד חוזר ושואל מבעל הבית אם רוצה שיביא ליה כבד, ומדאמ' במתני' שלא עשה שליחותו ש"מ תרתי מילי. הנודר מן הירוק מותר בדילועין, דלאו מין ירק הוא. ור' עקיבא אוסר, והטעם דמימליך שליח אם דילועין בכלל ירק אם לאו. מי לא בעי אימלוכי, ואי מין ירק למה לו לאימלוכי יקחהו מיד, אלא ודאי תרתי מילי נינהו, ור' עקיבא התם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, אבל הכא תרתי מילי נינהו, שלא עשה שליחותיה מדבעי לאימלוכי ביה, בנדרים חומרא דרבנן הוא דאמ' בהנודר מן הירק [נדרים נ"ד ע"א] ומודה ר' עקיבא דאינו לוקה. שפיר קא'[מר] נחמני, דהוא אביי שגדל בבית דרבה בר נחמני. מאן תנא דפליג עליה דר' עקיב', בנדרי'. דאוכליהון לאו בר נש, כלומ' האוכלו לאו איש. ומאי שנא בבשר עופות, דאסיר. בדגים נמי הכי, פי' בדגים נמי יהא אסור דמימליך עלייהו שליח. ביום הקזה עסיקי' דלא אכלי דגים, ואע"ג דחזו למחר מסתמא לא יניח לקנות היום עבור מחר. אי הכי ציפרא נמי לא ליכול, אמאי אסור בבשר עופות. מאן דמסובר, פי' מי שמקיזין ממנו דם. פרח ליביה כצפרא, פי' פורח לבו ורוחו כצפור הפורח, וק' דבנדרים [נ"ד ע"ב] משני בשלקא, פי' בבישול, הוא טוב וכי קא'[מר] שמואל בצלי. אלא אמ' רב פפא ביומא דכייב עינא עסיקי' דלא אכלי דגים, ובנדרים [שם] פרי' והאמ' מר נו"ן סמ"ך עי"ן, פי' נונא סמא לעינא, כלומ' דג רפואה לעין, ומשני הא בתחילת אוכלא הא לבסוף אוכלא, פי' כשמתחיל לכאוב אז קשה הדם לעין וכשהלך לו הכאב אז טוב לאכול דגים. שמע' מינה מוסיף על שליחות הוי, מדקאמ' בעל הבית מעל, דאי עוקר דבריו א"כ אמאי מעל בעל הבית והלא לא עשה שליחותו, אלא ש"מ דמוסיף הוי וא"כ תפשוט הא דמיבעיא בכתובות [צ"ח ע"ב] פר' אלמנה ניזונית ההוא דאמ' לשלוחו זיל זבין ליתכא דארעא וזבן ליה כורא אי לא קנה כלל דעקר דבריו של בעל הבית או מוסיף וליתכא מיהא קני. דאמ' שליח מדעתי, פי' מה [שאני] מוסיף זהו מדעתי להכי הוי מוסיף הכא ולא התם.
<h2>דף כא.</h2>
הבא לי, פירות. מן החלון או מן הדלוסקמא, טליקא דסבי טסקא, כל'[ומר] כלי שהזקנים מניחים חפציהם בהם. אע"פ שלא היה בלבי וכו', דדברים שבלב אינם דברים. מן החלון והביא מן הדלוסקמא שליח מעל, שלא עשה שליחותו. חנוני מעל, כשיוציא דבעל לא מעל שנזכר, ובגמ' מוקים לה שנזכרו שניהם, שלא יצאו לחולין עד שיוציאם החנוני. כיצד יעשה, פי' כיצד יעשה הבעל הבית שלא ימעול החנוני. נפדה בכסף ובשוה כסף, להכי נוטל כלי או פרוטה שהכלי נפדה בכסף ופרוטה בשוה כסף. שניהם מעלו, שעשה מקצת שליחות בעל הבית ומקצת מוסיף מדעתו, ודומה לשתים ושלש דלעיל, וכן לאתרוג דלקמ', ואפי' לר' יהוד' דפליג באתרוג ובחלוק, הכא מודה כדא'[מרינן] שמודה בקטנית, בגמ' לשם [כ"א ע"ב] מפר'.
והא לאו בני שליחות נינהו, ואמאי מעל שולחן. ומשני עשאוהו כמעטן של זיתים, כלי שמניחים בו זתים להתחמם זה על זה להתבשל ואחר כך כובשין אותן ומוציאין מהם שמן. משיזיעו זיעות המעטן, אז ודאי הוכשרו דההוא משקה לא אזיל לאיבוד. ולא זיעת הקופה, מיירי בקופות שאינן מזופפות והשמן היוצא כשמוליכין אותן בקופות איננו מכשיר דלא ניחא ליה דאזיל לאיבוד שיורד לארץ, ובענן דומיא דכי יתן דניח' ליה, אלמ' זיעת המעטן אע"ג דלא לשם כך הניחן במעטן שיזוב מעצמו מ"מ כיון דניח' ליה הוויא כאילו על ידו היה, ה"נ אע"פ דלאו בני שליחות הואיל וניח' ליה בשליחותם מעל. נתנו על הקוף, פי' לעירוב תחומין. הרי זה עירוב, וק' דבפ' בכל מערבין [ערובין ל"א ע"ב] קא'[מר] אינו עירוב, והוי מן ההלכות הפוכות שבתלמוד, ודוגמתו בר' פר' השולח [גיטין ל"ב ע"א] בטלה היא וכו', אינמי י"ל הכא מיירי כגון שאמ' לבר דעת שילך ויטלנו מעל הקוף.
<h2>דף כא:</h2>
בשלש חלוק, ג' סלעים. ובג' טלית, דדינר זה שוה כ"ה דינרי', וששה סלעים הם כ"ד דינ', ודינר הנוסף להכרע ולא חשביה הכא, ובפ' הזהב [ב"מ מ"ד ע"ב] מפר'.
שוה שש סלעים בשלש, וא"כ רוצה בעל הבית, ופרי' מאי טעמ' דסיפא, ומשני דכיון דמוזלי גבי' אי הוי [יהיב] להו הדינר הוה יהיב ליה שוה ב' דינ'. ומודה ר' יהוד' לחכמי' בקטנית שהקטנית בסלע היא הקטנית בפרוטה, פי' שכל כך מוסיפין לקונה בפרוטה כמו לקונה בדינר. ופריך גבי קטנית נמי אי יהב סלע מוזלי טפי לגביה, ומשני בדוכתא דמזבני כנא כנא בפרוטה, פי' שמוכרין במדה ואין מוסיפין אלא בשוה למרבה ולממעיט. לא יפטר כיס זה מן ההקדש, ואינו חושש אלא כדי שלא יוציא הכל אם לא יתן פרוטה להקדש. כיסין אשוורין, דכי היכי דהתם הגדול יהא הקדש ה"נ בכיסין הראשון יהא הקדש, אבל רישא לסיפא לא רמא ליה דבהדיא תני החילוק, דברישא תני כיס זה ובסיפא תני פרוטה מן הכיס, אבל בשוורין הוי כמו סיפא דמתני' דתני מן שוורים.
לפיכך אם הוציאם, השולחני השולחני מעל. מותרין, בלא קשר דגלי דעתיה דניח' ליה שישתמש בהם. אצל בעל הבית בין כך ובין כך, בין צרורין בין כך מותרין. מעל, שבעל הבית אין צריך כל כך למעות ולא חש לקושרם אע"ג דאינו רוצה שיוציאם. כיון שהוציא הראשונה, ולא בטיל ברובא, משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דיכול לישאל עליו ואפי' באלף לא בטיל. עד שיוציא כל הכיס, דדעתו אאחרונה, ובגמ' מפר' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא.
<h2>דף כב.</h2>
הלוקח יין מבין הכותים, מפור' במרובה [ב"ק ס"ט ע"ב], ובפ"ג דגיטין [כ"ה ע"א]. ר' יהוד' ור' יוסי [ור' שמעון] אוסרין, והשתא פריך מר' יהוד' ור' יוסי ור' שמעון, ומפור' בפ' בכל מערבין [ערובין ל"ו ע"ב].
